עוֹד מְעַט

עוד מעט יבוא האביב ויופיעו פצעים אדישים לעונות השנה ותקוות רדומות והן מתעוררות כאילו פעמון עלום מעיר אותך למרות הדמעה. תודה רבה לך רבקה היקרה, המשך יום טוב. יפה הכתוב. הדתיים לא שונים מאיתנו למרות תפילותיהם שלא נגמרות. חבל שהם לא מבינים או לא מקבלים.

.

העיר אוֹתָן, אֶת התקווֹת הרדומוֹת, דני, יקר.

אהבתי אֶת התייחסותךָ לעולם הדתי ולאנשיו.

תודה רבה-גדולה-מאוד על קריאה + תגובה, 

והמשךְ יום נעים ומיטיב לךָ. <לב>

רבקה

---

השיר  מציג תמונה של חילופי עונות, כאשר האביב מתקרב עם כל המשתמע מכך—מזג אוויר הפכפך, שאלות יומיומיות, ולבטים. במקביל להתחדשות הטבעית של הפריחה, השיר מציין גם "פצעים אדישים לעונות השנה" – כלומר, כאבים ופצעים פנימיים שאינם נרפאים בהכרח עם הזמן, אלא נותרים ללא תלות בעונות.

המסר של השיר משלב בין התחדשות ותקווה לבין הכאב המתמשך. האביב מסמל את התקווה ואת ההתעוררות ("תקוות רדומות" שמתעוררות), אך הדמעה והפצעים מזכירים כי הכאב לא נעלם לחלוטין. הפעמון הבלתי נראה שמעיר את התקוות מדגיש את תחושת המחזוריות, שבה למרות הקשיים, יש מקום לתקווה מחודשת.

תודה רבקה יקרה על השיר המעניין כשעוד מעט מגיע האביב.

יום טוב ושנשמע בשורות טובות

שמוליק

והאביב מרפא

ונוגע

למרות שאני ילדה של חורף, אני אוהבת את האביב, 

את הפריחות החדשות, את הריחות שבאויר.

רבקתי היקרה, אני שומעת את הפעמון הזה, שעליו כתבת,

זה שמנסה להעיר את התקוות הרדומות, אבל

הן עדיין שקועות בתרדמה.

הרשי לי רבקתי לספר לך סיפור על אביב,

נכדתי שנישאה ביום שישי האחרון, זכתה באביב.

עמד לצידה אביכ ובנשיקה הבטיח לה שירפא כל פצע שהיה וכזה שיופיע בעתיד.

כן ניחשת נכון. שמו של הצעיר המקסים לו נישאה הוא - אביב.

כן, כל אחד והאכביב שלו

אכן זה קורה כשטוב והכל פורח מציפים אותנו זכרונות הפכפכים 

וכן הדמעות שמציפות 

מחבק ומזדהה יקרה 

רוצחת לפעמים בקטע טוב

עם הביטויים שלך

האביב ההפכפך פה עמנו, מה ללבוש זו שאלה העולה בימים שכאלה. פעם קר ופעם חם. הטבע מתעורר לו אל הפריחה וגם התקוות מבקשות לשכון בתוכך. יפהפה השיר.