סיגל חיכתה לי בשדה התעופה קנדי בניו-יורק. בשיחת הטלפון אתמול, בישרה לי כי איתן נרדם על שולחן המחשב בעבודה ולא התעורר, לא פירטה יותר ואני ידעתי שכשאגיע אשאל שאלות ואדע יותר.
"אבוא לפגוש אותך בניו-יורק" אמרה וסגרה שלא כמו בשיחותינו הטלפוניות הרבות בהן אנחנו מספרות הכול עד לפרטים הכי קטנים ולא תמיד הכי חשובים, הפעם זו הייתה שיחה קצרה ועניינית ואני בלי הרבה שאלות, כאילו עשיתי את זה כבר ואני מתורגלת, רכשתי מייד כרטיס לניו-יורק באינטרנט, דחפתי כלי רחצה לתיק היד והמונית כבר חיכתה בחוץ לקחת אותי לשדה. המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ,לא הרשתי לעצמי להתקשר אליה אבל מאד התגעגעתי.
הרגשתי לא נוח עם המחשבות שלי, מהיום שהיא הכירה את איתן לא אהבתי אותו, בהתחלה חשבתי שאני מקנאה שלקח ממני את חברתי הטובה, לא ראיתי אותה הרבה אבל הבנתי שטוב לה והיא מאוהבת. מהר מאד זיהיתי את הסיבות שבגללן יותר ויותר שנאתי אותו. ימים עברו ולצערי צדקתי, התנחמתי במחשבה שסיגל תישאר מי שהייתה, החברה הטובה שלי למרות הכול. עכשיו לא ידעתי מה להרגיש, האם אפשר להצטער על מוות של משהוא שלא אוהבים, האם אעמיד פנים ואגיד כמה הוא היה אחר ורק בלב אספר לעצמי את כל מה שידעתי עליו והרגשתי כל השנים.
כבר חודשים רבים שלא ראיתי אותה, אחרי כל ביקור בארץ היא מבטיחה שתבוא לבקר בקרוב אבל כמו בחיים לא תמיד הכול מסתדר כמו שרוצים. בין המחשבות על העתיד באו ועלו התמונות שלי ושל סיגל מבלות בתל-אביב, שיחות הנפש, השנינות שלה, תמיד צוחקות, לא משתעממות לרגע. עליתי למטוס ומייד ביקשתי כוס יין לבן, מהלתי את היין עם שני אקמול, ידעתי שזה יעזור לי להעביר את הטיסה ואכן למזלי הצלחתי לישון מספר שעות. ביתרת הזמן חשבתי על סיגל האם עכשיו תחזור ארצה? וכל ניסיון לצפות בסרט או לקרוא לא הועילו ולא הצליחו להסיט את סיגל מראשי.
מהרגע שהגלגלים נגעו בקרקע כבר הייתי מוכנה לזנק, הרגיזו אותי כל האנשים שמארגנים את החפצים והתיקים כי רציתי לעקוף את כולם ולצאת כבר מהמטוס. בדרך כלל אני לא ממהרת , מטבעי אני לא נדחפת ויודעת שלא ישאירו אותי במטוס. הפעם הייתי אחרת חייבת לצאת לאוויר ולרוץ לפגוש את סיגל. היו לי כבר כל כך הרבה שאלות וכל כך הרבה מה להגיד לה שאף אחד במטוס לא יוכל לעמוד בדרכי. האורות של חגירת החגורות כבו ואני כבר עמדתי במעבר עם התיק. לא זכור לי שאמרתי כל כך הרבה פעמים סליחה כמו בדקות אלו, שהחלטתי שהגיעה הזמן שפעם אחת יתנו למי שישב בשורה 32 לצאת ראשון. וכך היה. למרות כל המבטים עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי ובלב ביקשתי את סליחתם של הנוסעים העצבניים האחרים.
פקיד ההגירה שחייך אלי, היה עוד מכשול בדרך לסיגל. הוא התעקש שלא רשמתי היכן אני אמצא בעיר, הסברתי לו שלא רציתי סתם להמציא כי חברה באה לפגוש אותי ואין לי מושג היכן אשן. הוא התעקש שאכתוב את כתובתה ואני שבדרך כלל זוכרת הכול שכחתי. חיפשתי בתיק את היומן האלקטרוני עם הכתובות. אחרי שמצאתי אותו ורשמתי בטופס את הכתובת, מסרתי לו מחייכת כי הבנתי כבר שזה לא זמן טוב להסתבך עם החוק. "את נוסעת בטיסת המשך"? שאל "הכתובת היא בסאן פרנסיסקו ולא בניו-יורק".
לקחתי חזרה את הטופס, התייאשתי מלנסות להסביר לו שסיגל הגיעה מסאן פרנסיסקו ואין לי מושג היכן נבלה את הלילה, הבנתי גם שאין טעם לספר לו את הסיפור האמיתי ורשמתי בטופס את הכתובת של המסעדה האהובה עלי בניו-יורק, רחוב גרנד מספר 100, ניו יורק ניו יורק.
יצאתי די מהר ללא מזוודה ומייד הבחנתי בסיגל עומדת מחכה, היא לא הסתכלה לכיוון היוצאים, היא שעונה על מזוודה, שערה מסודר כתמיד לבושה כאילו יצאה ממגזין אופנה, איך היא תמיד יודעת להתלבש ותמיד מספיקה להתאפר גם כשהיא הולכת לסופר וגם היום. אני אפילו לא חשבתי לשים מייק אפ בסוף הטיסה, הסתפקתי בצחצוח שיניים כשיא הגנדור להיום. התקרבתי בצעדים איטיים חושבת מה אומר לה כשאחבק אותה בעוד מספר שניות? לאן נלך מהשדה? האם נספיק את כל הסידורים לפני הלוויה? ואז היא הרימה את מבטה וקלטה אותי בעיניה הירוקות, שבשנים האחרונות נעלם מהן הניצוץ ופתאום ראיתי אותו שוב כמו הניצוץ, שהיה לה בטיול שלנו לסיני לפני שהכירה את איתן. צעדי גברו וסיגל הולכת לקראתי, הבחנתי מייד בברק בעיני, גם אני נחנקתי והדמעות כבר זרמו. נפלנו זו בזרועות זו מחבקות בכל הכוח ויחד מתחילות לקפוץ במקום עדיין מחובקות, סוף סוף הגענו לרגע עליו חלמנו כבר שנים.
"תיקח אותנו לשדרה החמישית פינת רחוב 59 "הבצירה סיגל בנהג המונית.
קצב הדיבור של סיגל מעולם לא היה מהיר כל כך. "אני חייבת שמלה שחורה צמודה, מחשוף סולידי, שתגיעה עד הברכיים. צעיף שחור שקוף לכסות את הכתפיים, אני לא רוצה כובע, כובעים לא מתאימים לי והורסים לי את התסרוקת לגבי משקפי שמש אחליט בהמשך הרי במילא לא אבכה".
"אני חשבתי לנצל את מסע הקניות ללוויה ולהיות נועזת בסגנון אמריקאי", אמרתי," אני מחפשת שמלה אדומה גם עד הברכיים, אני כן רוצה כובע רחב שוליים כמו בלוויות בסרטים ומשקפי שמש כי לא יזיק עוד זוג". "והנעליים הכי חשוב אני רוצה נעלי עקב מהממות שכל הנוכחים בלוויה ידברו עליהם, גם ככה ידברו עלינו כל הזמן" הוסיפה סיגל.
המונית עצרה בשדרה החמישית פינת רחוב 59 נכנסנו לבתי הכולבו היוקרתיים בשדרה, בלוייה הזו לא חוסכים, הצהרנו וקיימנו. סיגל מצאה בשאנל את שמלת החלומות, שחור בשילוב של מבריק ומט מחמיא לגופה, ויחמיא יותר אחרי שנרכוש חזייה עם תוספות, אחרי השבעה הבטיחה שתחשוב ברצינות על ניתוח להגדלת החזה. המשכנו לדיור והשמלה האדומה נרכשה עם צחוק מתגלגל של שתי חברות שהלחץ למצוא שמלות מתאימות ירד מהן. עכשיו נעליים, כובע, משקפי שמש ותיקים תואמים.
המשכנו למטה לכיוון רחוב 50, כל אחת רכשה נעלי עקב בסגנון שונה אם כי ידענו שאין סיכוי שננעל אותן יותר מפעם אחת אבל זו הפעם שבשבילה יצאנו למסע. גם תיקי יד קטנים ואלגנטיים מצאנו לפני שנאלצנו לשבת לשתות ולהירגע.
בימים רגילים הייתה שתיית הקפה בילוי עבורנו ובודאי הייתה נמשכת לאורך זמן, הפעם היא הייתה פונקציונאלית, היינו חייבות לשתות ולתת לרגליים מנוחה מתוך ידיעה שיש עוד להספיק. את הכובע מסתבר היה קשה מאד למצוא ורק כשחצינו את רחוב 20 מותשות וכואבות מצאתי לי את הכובע של הלוויות, אדום עם סרט מבריק.
כמו אחרי חדר כושר ביום חמסין סיימנו את המסע, רק אז עצרתי לשאול את סיגל, איפה הלוויה? האם יטיסו את הגופה ארצה או פנינו לסן פרנססיקו? ומתי הלוויה האם אנחנו לוקחות חדר במלון להניח את כל הרכישות או לשדה לכיוון הלוויה? סיגל שבקושי מחזיקה את השקיות מחייכת את חיוכה ואומרת לי "נראה לך" בחצי צעקה, כמו שהיינו אומרות האחת לשנייה כשניסינו לשדך זו לזו בחורים," אין לי שום כוונה להיות בלוויה שלו, קבענו לעשות קניות ללוויה עכשיו אנחנו מתלבשות ויוצאות לבלות".
