היא כבעלי

האישה יוצרת דמות מאבן, אך מגלה שהיא דומה לבעלה – רצינית, קרה, לא לבבית. תוך כדי היצירה, היא מבינה שגם היא דומה לכך ומתחילה תהליך של שינוי עצמי.

האמנות חושפת את פנימיותנו – ומאפשרת ריפוי וצמיחה.

יפה כתבת צביקה היקר

יום רביעי מבורך

שמוליק

היא מפסלת את הדמות שהייתה רוצה לראות בעצמה. אט אט מייצרת לעצמה אהבה. ומדמה זאת לבעל שהייתה רוצה לראות לצידה. 

היא לא היתה שבעת רצון מאבן הפסיפס עד שהיא חתכה מהאבן ושוב אהבה החלה לפרוח בידיה... תודה רבה לך צבי היקר, יום טוב.

.

עקרונית, או תיאורטית, יש כאן שיחה בין

הדוגמנית לבין הפסל: הדוגמנית מעירה

לו מה מפריע לה בדמות המפוסלת, וכו' . 

(הבית האחרון - וואו.)

עקרונית, כאן, באתר, 

יעלו תגובות מתוך היכרות איתך, מתוך

מחשבות אישיות (מנגנוני השלכה/הטלה

שיש לאדם) וכו' . 

עקרונית, אישית (אני כמו-כולם), 

נהניתי מאוד מן המהפך במיתוס של

פיגמליון וגלתיאה: היא מאוהבת בגופהּ.  

(נהניתי גם מן העקיצה העצמית, ברור -

למרות שנאמרה מפי הדוגמנית.)

תודה רבה-רבה, צביקה, יקר. <לב>

רבקה

---