אֵיךְ שֶׁשִּׁיר נוֹטֵל אוֹתִי מִמֶּנִּי

זה מורה בבירור כמה הכתיבה היא את. השיר הוא מעין נחמה עבורך, פורקן יוצא מן הכלל, הצובע את חייך בצבעים אופטימיים. 

שִׁיר נוֹשֵׁם בָּהּ 
כְּמוֹ גַּלִּים 
שֶׁעִם הַחוֹף מִתְחַבְּקִים
וְעוֹטֵף אוֹתָה בְּלֹא מִלִּים.
מַרְעִיד בָּהּ תַּעֲצוּמוֹת 
וְעוֹנֵד עַל צַוָּארָהּ 
שַׁרְשֶׁרֶת אוֹתִיּוֹת.
נוֹטֵל אוֹתָה מֵעַצְמָהּ 
וְשָׁב ומַחֲזִיר אוֹתָהּ לעַצְמָהּ.
כְּאִילּוּ שׁוּב מִתּוֹכָהּ נוֹלְדָה.
 

השיר מתאר את כוחו הרגשי והפיזי כמעט של שיר – כיצד הוא חודר לנפש, מציף, מזעזע ומרגיע, עד שהוא "נוטל" אותך מעצמך – אך גם מחזיר אותך למהות הכי אמיתית שלך.

לשירה יש כוח היא לא רק מבטאת רגש, אלא משנה את האדם, מגלה לו מי הוא באמת – בעומק, בשקט, ובאמת הפנימית.

מקסים השיר שכתבת אביה יקרה.

לך כרגיל כתבתי שיר במקום תגובה.

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

מרגש, נלהב: איך ששיר נוטל אותך ממך, משיב אותך להיכן שאת. הכי אמיתי. תודה רבה לך אביה היקרה, שבת מוארת. כל שיר לוקח למקומות טובים. רק טובים. גם כשהוא עצוב. 

הכי הכי

עוטפים , מחבקים...

כתמיד, שירייך מלאי גווני גוונים
והם כמו גלי הים האהובים עליך כל כך,
נושאים ומשיבים, קרובים ונסוגים
ורק את עצמך יכולה להגיע אל האמת שבך.
התגעגעתי }{

.

אוחחח ... 

שיר על שירתך, 

על התהליך, 

על התמזגות עד אובדן-העצמי, 

ועל השבת העצמי בסוף כתיבתו. 

כלכך-כלכך את, אביה, אהובה. 

תודה רבה-רבה ושבת שלום ומיטיבה. 

שלך, <לב>

רבקה

---

כן, אביה היקרה, כמה עוצמה יש בשיר הנוטל אותך אל מלוא עוצמתך. המשיכי לנדוד בשדות השירה!

כשהגלים מתנפצים

מציפים קרובים 

ואני אהבתי את מקומי כאן איתך 

שבת טובה 

אביה יקרה,

מקסים התיאור הזה של השירים שחובקים אותך,

באותן זרועות שאין להן סוף.

 השירים הם את ואת הם השירים.

אי אפשר למצוא קו הפרדה ביניכם.

הם נושאים אותך אל מחוזות עלומים.

נפלא.