פרק 3 – גילוי
הקופסה הייתה ישנה, צבאית, כזו שמיועדת לשאת כדורים או קודים. היא לא נפתחה מיד – כאילו שמרה על סודותיה בכוח.
איתן לבש כפפות דקות, פתח בזהירות את המנעול החלוד, וגילה בפנים:
• יומן קטן, בכתב יד צפוף.
• תמונה דהויה בשחור-לבן: שלושה גברים במדים, מחוץ לאוהל צבאי.
• מפה קרועה של סיני.
• מעטפה חומה עם הסימון “מסווג ”.
• דיסק-און-קי, חדש יחסית, עטוף במטלית בד אדומה.
הוא פתח את היומן. בעמוד הראשון נכתב:
“למי שיבוא אחרי – יש אמת אחת, אבל דרכים רבות להסתיר אותה.”
הדפים הבאים הכילו רשימות תאריכים, קודים, שמות מוצפנים, ותיאור מבצע שנקרא שוב ושוב בשם “סמר טינה”.
היה ברור – זה לא היה שם. זה היה צופן.
שם של מבצע השתקה.
כשעבר על התמונה – אחד מהגברים נראה מוכר.
לא סבו.
אלא… דודו אדם.
האיש שלא דיבר עם המשפחה שנים. זה שהיה “בשליחות עסקית” ארוכה באירופה, בדיוק בתקופה שהקלטת הוקלטה.
הטלפון של איתן צלצל. מספר חסום.
הוא לא ענה.
כעבור דקה – הודעה:
“אם אתה באמת פותח את זה – תיזהר. יש סיבות למה הכל נקבר.”
הוא הביט בקופסה, בפנים המוכרות שבתמונה, וחזר להרגיש את אותו קצב בלב כמו טיפות הברז: טִיק… טִיק טִיק… טִיק…
משהו התחיל לזוז.
והוא כבר לא היה לבד.
פרק 4 – גילי רוזנר
שבוע לאחר גילוי הקופסה, איתן הרגיש כאילו חי בשני עולמות:
ביום הוא יושב במשרד תוכנה משמים, מתכנת קוד בפייתון.
בלילה הוא מפענח קודים אמיתיים, נובר ביומן הישן של סבו, מקליד שמות בגוגל עם דופק מואץ.
אבל כל הדרכים הובילו לדרך ללא מוצא.
הוא נזקק לעזרה. מישהו שיידע לחפש, לדעת מה שצריך לשאול.
בין הרישומים ביומן חזר שוב ושוב שם שנראה לו לא שייך:
“גרשון רוזנר” – איש קשר, מקף ליד שמו: “התרעה 6.10.73 – לא נשמעה.”
הוא חיפש את השם, ומצא כתבה ישנה על כתב צבאי שנהרג בשבוע הראשון של המלחמה. הכתבה פורסמה באתר קטן. הכותבת: גילי רוזנר.
הוא חיפש את הפרופיל שלה.
עיתונאית חוקרת, גיל 50, עם מוניטין של אחת שלא מפחדת להיכנס לקיני צרעות.
בכתבות שלה חזרו נושאים של השתקה, מערכת הביטחון, עבר משפחתי כואב.
הוא שלח לה מייל פשוט:
“גילי שלום. נתקלתי בשם אביך תוך חיפוש על מבצע שלא פורסם. מצאתי חומרים שעשויים לעניין אותך. לא מחפש פרסום – רק להבין מה היה שם. אם את מוכנה להיפגש, אני פנוי השבוע.”
התגובה שלה לא איחרה להגיע.
שלוש שעות לאחר מכן, מייל קצר:
“תביא את מה שיש לך. אם זה אמיתי – אתה לא הראשון שניסה לחשוף.
מחר, 10:00, קפה ‘קצה הדממה’, פלורנטין. תשב עם הגב לדלת.
אם אני לא באה – תשרוף הכל.”
הם נפגשו בבית הקפה הקטן בין מחסן לפנצ’רייה.
היא לבשה חולצה שחורה פשוטה, שיער גלי קצוץ, עם מבט שאומר: "תיזהר ממה שאתה מביא לי".
איתן הניח על השולחן את היומן, התמונה, והדיסק-און-קי.
“אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל,” הוא אמר.
גילי דפדפה ביומן. עיניה נתקעו בשורה:
“קיבל התרעה מרוזנר, נדחתה על ידי מ.ק. והופנתה לגניזה.”
היא הביטה בו, לראשונה בלי מסכה:
“ק.מ. זה כנראה קצין מודיעין בכיר. רוזנר זה אבא שלי.
הוא ניסה להעביר מידע דרך הערוצים – ונחסם.”
היא הרימה את הדיסק־און־קי.
“אם פה באמת יש העתק של המסמכים ההם…
אז זה לא רק עניין של סיפור.
זה תיעוד של הסתרה שעדיין מגוננים עליה.”
“את חושבת שמישהו ינסה לעצור את זה?” שאל איתן.
היא חייכה.
“תסתכל סביב. אתה כבר במעקב.”
הוא הסתובב. גבר בחולצה כחולה שעמד ליד דוכן מיצים הביט בהם, ואז נעלם מעבר לפינה.
גילי לקחה את היומן.
“יש לך מה להפסיד?” שאלה.
“לא הרבה.”
“לי כן. אבל אני הולכת איתך בזה.”
הם לחצו ידיים.
משהו בנגיעה שלה הרגיש לו מוכר.
כמו קריאת שורה ממסר סודי – והוא רק התחיל להבין את השפה.
ההמשך יבוא...
