אחר הצהריים של הזאב.

סוֹף דָּבָר: הַזְּאֵב מְאַפְשֵׁר לִסְעוּדָּתוֹ לִבְרֹחַ וּבוֹרֵחַ 
אַף הוּא, מְמֻרְמָר: הִתְהַפְּכוּ הַיּוֹצְרוֹת, 
עַכְשָׁו אֲנִי הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל

התייש מחלל, התהפכו היוצרות: הזאב מאפשר לסעודתו לברוח ובורח אף הוא, חש ממורמר. תודה רבה לך רבקה היקרה, יום טוב ורגוע עד כמה שניתן.

השיר מציג סיפור הפוך מהאגדה המוכרת – הזאב שאכל את הגדיים מגלה שידו לא עוד על העליונה, כשהתיש חוזר לנקום.
 הגלגל מסתובב – גם מי שחזק ושבע עכשיו, עלול למצוא את עצמו נרדף ומובס בהמשך.

שיר עם הרבה חומר למחשבה  למצבנו בימים טרופים אלה כתבת רבקה יקרה.

נקווה לימים טובים יותר

שמוליק

סיפור יפה וקצת מעודד.

הזאב השבע, עם ארוחה נוספת מוכנה לידו

שוכב לנוח, בטוח בעצמו; אף אחד לא יכול עלי.

אבל, התיש שלא ממש לקח אותו בחשבון,

מצליח לערער את שלוותו ולתת לארוחתו לברוח.

הסיפור מעודד אותי, כי 

כי הוא רומז לי ש,

שנצליח להרחיק מאתנו את הזאב, זה שטורד את מנוחתנו.

את זווית הראייה של הזאב מכיפה אדומה הבאת כאן. אבל יש ומתהפכות היוצרות. עתה הוא זה שבסכנה. שעיר לעזאזל. ואת זה ניתן לקחת לאקטואליה כאן.  

.

לא מכיפה אדומה אלא מ-"הזאב ושבעת 

הגדיים" (זוכרת? הלביש/צבע/... את עצמו 

שייראה ויישמע כמו אמא עיזה, ...). (בכך

יש דמיון לזאב של "כיפה אדומה" .)

תודה רבה-רבה על הבמה, גליתי יקירתי 

האהובה. 

הכי חשוב: מה שלומך? מה שלומכם, 

בימים אלה, במרכז?

חיבוק חזק, <לב>

רבקה

---

כל טורף הוא, בסופו של דבר, נטרף, אלא אם הצליח הטורף לברוח.
השורות המשובחות, שכתבת מציגות, בעיניי, אכזריות החיים, בעודן עטופות בעטיפת מילים ורודה.