השולחן

ושוב חוזרים אנו כמטחווי קשת אל אדיר זבולון, ההוא המנהל חשבונות, ההוא שתמיד מסתובב עם פרצוף חמוץ, ההוא שכל רעש קל מפריע לו – במיוחד כלבים.
והאמת? קשה להאשים אותו. מושב אשד, שכולנו מכירים, כבר מזמן קיבל את הכינוי "מושב הכלבים" – לא כי יש פה חוג אילוף, אלא כי כל בית שני מגדל לפחות שלושה כלבים בלי רסן, והפינוקים שהם משאירים? אל תשאלו, כי אתם תרגישו.
אי אפשר ללכת על השביל בגן המשחקים הקטן בלי להסתכל למטה, אחרת אתה דורך על חבילה שהגיעה לדואר, לא חבילה של אלי אקספרס, אלא של הכלב מוקי, של הכלב רקסי...
ואדיר – בנאדם מסודר, מנהל חשבונות, אוהב שקט.
כל נביחה מוציאה אותו מדעתו.
"תנסה לחשב משכורות כשהכלבה ברנדה מהשכנים נובחת כאילו חיזבאללה באים!" הוא אמר פעם.
ואז באה השבת.
לא שבת רגילה – שבת עם סופה. גשם, ברקים, רעמים. ברקים של לפני סוכות, שבאים והולכים
ברק אחד – בום! – פוגע בעמוד חשמל, והכבל נופל לו בול על הגג של אדיר.
החשמל עף.
המקרר נתקע.
וכל האוכל של שבת – הלך.
ובדיוק אחרי זה השמש יצאה, כאילו לא קרה כלום.
אשתו איטה, פולניה שההורים שלה מלודז', הכינה גפילטע וגם חרמז'לך, כמה סרדינים, קוגל, כבד קצוץ, הכל לפי הספר. ועכשיו – הכול התקלקל.
אדיר יצא מהבית עם פיג'מה ומגפיים, כעס על כל העולם, דפק אצל משפחת פרץ בדלת:
"מה עושים?! כל השבת הלכה קאפוט!"
הפרצים – אחלה אנשים – ישר אמרו לו:
"אדיר, מה השאלה, בואו אלינו, מה הבעיה? יש מקום."
"לא נעים לי. אני לא אוהב להיכנס לאנשים הביתה. זה פולשני. אני מכבד פרטיות." אמר
ואשתו איטה: "אני מעדיפה שנסתדר, נסדר כיסאות ונפתח ת'חלון ויהיה בסדר..."
ימימה פרץ, האמא, חשבה שנייה, מסתכלת החוצה, ואומרת:
"מה דעתך לשים שולחן בחוץ, בשטח שמולנו?"
היה ממול איזה שדה קטן כזה, לפני שבנו את הבתים של שטרן ושל שרביט – היו בו קצת סביונים, קצת מנגולד, טבע. ומקום למדורות של לג בעומר.
פרץ הלך למחסן, הוציא שולחן כתר חצי שבור עם רגל אחת שצריך לתקוע אבן שתתאזן, וכולם הביאו כיסאות, כל אחד מהבית שלו.
ימימה הביאה דג מרוקאי חריף ברמות, גם הביאו קוסקוס, מלא סלטים. איטה תרמה מהגפילטע ממה שנשאר מהקירור. ואז... הגיע גם עראק. ככה שברוך השם לא חסר כלום.
ישבו כולם בשדה, שבת בצהריים, רוח קרירה, בלי כלב אחד שינבח. ואדיר? היה בעננים.
"אתם יודעים מה? בואו נעשה שירה בציבור" הוא הפתיע את עצמו.
כולם התחילו בפיוטים – "כי אשמרה שבת", "דרור יקרא", "שבחי ירושלים"
אדיר הביא במקרה חוברת שירים של ארץ ישראל עם סטיקר של 'שבט דן' עליה.פתאום אדיר קם, אומר:
"יש לי שיר מבית אבא..."
פתח גרון ושר:
"ים השיבולים שמסביב..."
ואז המשיך עם "התזכור את השמיים".
ימימה חייכה לעברו, השירה הזו הייתה כבדה עליה:
"אדיר, יש לך אולי גם משהו בלועזית? שהילדים יבינו גם קצת..."
אז אדיר קורץ לאיטה, אומר לה:
"יאללה, תני להם מה שלימדו אותך בבית של ההורים?"
איטה נעמדה, לוקחת נשימה, ושרה:
לאָמיר אַלע זינגען, לאָמיר אַלע זינגען
אַ זמרל, אַ זמרל:
לחם איז ברױט, בשׂר ודגים
וכל מטעמים.
הילדים מסתכלים עליהם כאילו נחתו מהירח.
"זה לועזית זה?" שואל אחד מהם, "חשבנו תגידו 'בוני אם' או 'נירוונה', זה יידיש זה, אפילו לא אינגלית, אולי ספרדית..."
ואדיר השיב: "זה המורשת של לודז'. מה נעשה."
ופרץ צחק:
"בפעם הבאה תביא מתורגמן. אנחנו את היידיש שכחנו מזמן מזמן..."
ואז איטה שאלה, חצי בצחוק חצי באמת:
"מה, דיברתם יידיש פעם?"
וימימה ענתה לה:
"כן, בטחחח...בחלומות הלילה. ואת יודעת, חלומות – שוכחים..."