אני לא עשיתי לה שום דבר רע.

ובכל פעם ששמעתי את שמה, הייתי מרגיש דקירה כזאת בלב. כאילו שמישהו עומד לידי תמיד עם סיכה ודוקר שם מדי פעם, כדי לראות אם הלב עדיין פועם.
בטח שהוא פועם, אני צועק עליו, הוא פועם יותר טוב מזה שלך, עכשיו תזרוק את הסיכה המפגרת הזאת ותלך.
אבל הוא לא הולך.
אולי הוא לא אוהב אותה. אולי הוא מתעצבן כל פעם שאני חושב עליה. שאלתי אותו פעם, מה כל כך רע בה? אבל במקום לענות הוא רק דקר אותי שוב.
לא, ברצינות, מה לא בסדר אצלה? תענה לי, יא שמוק!
אבל הוא רק דקר.
אני רציני, תפסיק שניה עם הסיכה ותענה לי – מה היא עשתה לך?
ואז הוא הפסיק לדקור. הוא הוציא את הסיכה לאט מהלב שלי, וחשב קצת.
תראה, אמרתי לו, מנצל את הזמן בו הוא יושב בשקט, אני מחבב אותה, היא לא עשתה לי שום דבר רע.
הוא רק התקרב אליי עם הסיכה וכבר אמרתי לו – זה שהיה רע לי זה בגללי!
זה לא היה בגללה, אמרתי. באמת זה לא. זה היה בגללי.
הוא הפנה אליי שתי עיניים גדולות, תוהה.
היא בכלל לא ידעה מזה, נכון? שאלתי. הוא הנהן. דיברתי איתה מדי פעם, אבל לא אמרתי לה כלום. היא בטח חשבה שאני סתם איזה אחד סימפטי שמחייך אליה במסדרון.
הוא הבין עכשיו, ואני חייכתי אליו. עכשיו אתה יכול להפסיק לדקור, אמרתי.
הוא עדיין החזיק את הסיכה, וידעתי שהוא מתלבט אם להפסיק לדקור אותי או לא. בסוף הוא חייך אליי בהתנצלות, דקר אותי עוד פעם אחת באופן סמלי, ואז הכניס את הסיכה לכיס והלך.
הרגיש לי קצת מוזר ששכנעתי אותו, כי הוא מאלה שלא מקשיבים לשום דבר שאומרים להם. עכשיו אני חושב שאולי הוא בעצם ידע כל הזמן שזה הייתי אני, ושהוא בכלל לא שנא אותה, אלא רק רצה שאני כבר אודה בזה.