תַּבְנִית גּוּפֵךְ / אִילָנָה.פָּ ©

השיר הוא מונולוג פיוטי של זיכרון וכמיהה לאם שכבר איננה. תבנית הגוף, המגע, הלחישה – כל אלה חוזרים מן העבר ונמהלים בכאב, אהבה והשלמה.

אהבה אמיתית חיה גם אחרי הפרידה; זיכרונות הגוף והנפש נמשכים ומועברים הלאה – כחוט של נחמה בין הדורות.

מרגש כתבת אילנה יקרה.

שבת מבורכת ושקטה 

שמוליק

שמוליק יקר, תודה על הקריאה המדוייקת של שורותיי.
אני יכולה להרחיב ולספר, אך מעדיפה שכל אחד מקוראיי יקח המילים אל המקום הפרטי שלו / שלה.

תבנית גופה של אמך חוזרת אליך היום, משתקפת מול המראה, ואת זוכרת הכול בבהירות ואת עורגת לליטוף אחרון ולשוב אל מחוזות ילדותך ואת יודעת שבעולמה היא לוחשת  מלות נחמה באהבה זכה והן עוד יגיעו אליך. תודה רבה לך רננה היקרה, שבת טובה. יהי זכרה ברוך.

אכן דני, אותו ליטוף אחרון בטרם עברה אמי הורתי לעולם מקביל שב אל מחשבותיי, ברגעים שבהם אני זקוקה לו. תודה על הרגישות!

אילנה יקרה !

**************

הזמן, אינו מקהה

את הגעגוע, גם

בחלוף השנים,

הזיכרונות

כמדקרות להב חרב

על לוח הלב 

ואין בם נוחם.

דמותה של אמך כצל,

מלווה באשר תלכי.

רוחה עוטפת,

אף לחישה על 

אוזן מגעת..

עצבונו של השיר

במילותיו..

שבת שלום מבורכת

ממני  שמאי

שמאי יקר, מתחברת ואוהבת הדברים שכתבת. גם אם עברו 25 שנה לעזיבתה, עדיין דמותה מופיעה לעיתים מזומנות לנגד עיניי,  מתוך המראה ובאופן פרדוקסלי, זה מנחם אותי.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁבְּעוֹלָמֵךְ אַתְּ לוֹחֶשֶׁת לִי

מִלּוֹת נֶחָמָה בְּאַהֲבָה זַכָּה.  

הַלְּחִישָׁה בֹּא תָּבוֹא אֵלַי;    

אֲנִי מַמְתִּינָה לָהּ.

ואת עדיין ממתינה - חיבוק ושבת שלווה

אביה אהובה, תודה על המילים הטובות שאת מרעיפה עלי תמיד. אני מאמינה בכל לבי שאנרגיית האהבה שהיא הותירה אחריה תעטוף אותי ביום מן הימים.

הצדק עימך צביקה יקר, ולמרות שעברה רבע מאה מיום פרידתנו, עדיין מנסה ללקט קרעי חלומות מתת הכרתי ולאסוף, דרך בתי-נכדתה, תחושות וחלומות שלה מסבתה, שכה אהבה.
 

מכחול עדין מתאר כמיההלמי שאיננה: אם, או חברה, או מישהיא חשובה מאד שאיננה עוד.

 הלב זוכר. אהובינו ואהובותינו חיים בליבנו: הם /ן לא עוברים/ות  לעולם השחור. חותממם/ן נותר. החתמתם/ן נותרת. אהבתם /ן נותרת כענן בושם מתוק לחזק ולתמוך גם כשהחלל הגדול של חסרונן/ן זועק כאב.

תודה BEE יקירתי, התרגשתי לקרוא את תגובתך היפה, החמה לשורותיי!!
אמי מביטה בי, בבקרים ועיתים גם בלילות, כשמבטי עדיין מעורפל / וכבר מעורפל ותמיד עולות דמעות של געגוע לחום, לבטחון והאמפטייה האין סופית שהיתה בה כלפיי. שוב, תודה יפתי.

על אף שאינה עמך כאן בעולם הזה, את שומעת את לחישותיה. קולטת את המסר שלה למצוא נחמה באהבה זכה. כמו האהבה שלה ושלך. מרגש שירך. 

תודה גלי יקרה, אגלה לך בסוד, ששורותיי יכלו להכתב רק דרך וילון דמעות של געגוע עז לאמי, למרות שחלפה כבר רבע מאה מאז שנשמתה המריאה אל הווית המקור. אני מתנחמת בכך שנשמותינו תפגשנה, בזמן המיועד. 

האיחוד המקווה הוא הדבר היחיד שבכוחו לנחם אותי. תודה גלי }{ }{

עם השנים

חולף הכאב

את מקומו תופס

הגעגוע

ילווה עד אחרית!

הזיכרונות ... 

יש בם מן הנוחם.

צורב השיר כמלח בחתכים ...

עליזה

עליזה יקירתי,
תודה שאת מבינה ועוטפת. אכן הגעגוע נשאר, ויש נחמה קטנה, כשבהרף עין אני רואה את אמי מביטה בי בחיוך קטן, כפי שתמיד היתה מחייכת,  מתוך המראה.