חלפו להם ימי הנועם והנוחם בהם יכולנו לשבת לנו בנחת על חזית הג'יפ בתום ניווט מדברי, לוגמים לנו מעט מים רותחים ממיכלי המים המאולתרים שלנו.
אינם עוד.
כעת אנו צועדים לנו לאיטנו בלילות חסרי שינה, ממלמלים שבילים, מרחקים, אזימוטים, שלוחות, נחלים, כיפות נסתרות, כיפות גלויות, יישובים, כבישים ומחכים שהניווט ייגמר.
כעת אנו ממתינים לסופה של הסאגה התלת שנתית הידועה מראש, שאיש אינו יודע אם הוא באמת ישרוד אותה, או שמא הוא יחטוף משהו בדרך, מאויב או חבר, או סתם איזה סג"מ צעיר ומורעל שאינו מבין מחייו העלובים.
מפעם לפעם אנו שוברים קו שני שליש גובה הידוע ועולים לתצפת להמשך, אולי נראה איזה אורות של טיולית המבטיחה סיום, או איזה אורות יישוב, או כביש המוביל לנון סמך.
הניווט הזה לא נגמר אנחנו אומרים לעצמנו.
מדי פעם אנחנו מוצאים עצמנו בראש צוק וחייבים לרדת למטה. ברור לנו שאנחנו יכולים ללכת מסביב אבל עוד יותר ברור שהזמן היקר שיאבד בדרך שווה את הסיכון שבירידה בלילה.
אז יורדים לאט, ופתאום מגיע עוד צמד, ועוזר לנו, למרות שכולנו פיתחנו יחסי איבה – חיבה מתוחכמים בין קבוצות המושבניקים לקיבוצניקים, ובתוך הקבוצות עצמן, והכי אנחנו שונאים זה את העירוניים המסריחים האלה, שיודעים יותר מדי, ורגישים יותר מדי, ולא יודעים מה זה חברת ילדים אמיתית.
יורדים לאט בלילה, חוצים גדרות, מתחבאים לפני שג'יפ הפטרול של מרכז האחסון הענקי הזה מגיע, צועדים הלאה. בלילה שלא נגמר.
לא יודעים אם צופים בנו הלילה, אם יושב איזה סמל צוות עם איי.טי.טי על איזה כיפה ומחפש אותנו. נראה לנו שלא ושהוא חורפ בג'יפ של מפקד הצוות בנון אמצע.
בהתחלה אולי אפשר היה לראות אותנו כי היינו צועדים ברעש, אבל אחרי כמה חודשי צעידה בשבילי עפר במהירות ריצה, כשהסמל היה רודה בנו שנעשה הכל בשקט, וגם כך היינו מדוכאים מדי בשביל להרעיש, אנחנו יכולים לעבור מחוץ לבית שלך שלוש פעמים בלילה בבירבור של ניווט ולא תדע אפילו.
רק הגשם מדכא אותנו לפעמים. כי אז צריך למצוא פתאום איזה מחסה. אז הקיבוצניק או המושבניק התורן לימד אותנו שבכל פרדס ומטע יש איזה בנין ישן, או אוטובוס שהוסב לבנין. מחפשים אותו כשהגשם מערפל את הראיה וממלא את המשקפיים מים.
והנה הוא, הגאולה הקטנה שלנו.
מעניין איך קודם חשבנו שאנחנו לבד בפרדס והנה פתאום עוד שלושה צמדים מצטרפים לאוטובוס.
כמעט לא מחליפים מילה בגלל הרטיבות. כולנו עם הפנים למטה חוץ מהשמן מהעמק ששכבות השומן שלו מגינות עליו מפני הקור ושכיבות האטימות המוחית שלו מגינות עליו מפני רגישות אנושית.
הגשם פסק ואנו יוצאים ללא מילה אל הלילה. כל פרדסי השרון השרועים מצפון מערב לצומת בית ליד פרושים לפנינו ובראשינו. כל אחד ונקודותיו הוא.
עד קצה הפרדס הזה, הראתה התצ"א, ואז ימינה, עוברים שניים ובפינה הנקודה השלישית, אומרים לעצמנו.
רק שלא יחזור הגשם.
