אני יודעת ש-

אירועים שונים מתרחשים במקומות שונים בין אנשים שונים וכל אחד אומר את מה שיש לו להגיד. תודה רבה לך רבקה היקרה, ערב טוב ושבת טובה.

השיר חושף רגע של אלימות מגדרית וחוסר אונים – של האישה, של הילדה, של הטבע. הוא מדגיש את הדינמיקה הקשה של חברה שבה הפוגע מצליח להימלט, הקורבן ננטש, והעדים מתרגלים, שותקים או משתיקים.

זו קריאה כואבת לא לראות, לא לשתוק, ולא להתעלם ממה שמתרחש סביבנו.

תודה רבקה על שיר נוקב ואקטואלי 

שבת מבורכת ושקטה 

שמוליקת

.

זה קרה היום, שישי בבוקר בירושלים עיר 

הקודש. אני במונית, לבית מרקחת, תרופות.

רחוב קינג ג'ורג' (המלך ג'ורג') פקוק, גם על

המדרכות: קניות לקראת שבת. האישה רצה

וצועקת וההולכים-ושבים מפריעים לה

להתקדם. הכול נראה כמו קטע בסרט, ב-

slow motion. הילדה (האמא קוראת לה:

תיקי, אל תסתכלי!), הציפורים על פסי

הרכבת ברח' יפו, הרכבת הקלה שבגללה

המעברים סגורים, הגבר, הקללות של

האישה  כי לא השיגה אותו, וכו' וכו', כפי

שכתבתי. כפי שחוויתי. גם הנהג היה המום.

וגם הוא חווה את ההרגשה הקשה-קשה

מאוד שהיום זאת ירושלים. 

תודה רבה-רבה על תגובתך, שמואל יקר. 

שבת שלום מבורכת ומיטיבה. <לב>

רבקה

---

באיזו דרך מופלאה מתחברים שלוש השירים האלה. המלך ג'ורג' סוגר ופותח והמראה של תיקי במרכז. גם התנועתיות-הראשון בצעדים מהירים, ואז מופיעה הרכבת ולבסוף הרכבת הקלה. מצוין! 

תיאור מצב  - כל מה שראית- ושיכתבת - נפלא!
האשה שצעקה 
תוך כדי ריצתה אחר הגבר
והילדה שהסבה תשומת לב אמה לצפורות הגדולות 

גססו בין פסי הרכבת

כל כך אוהבת את השפה של הילדים

ואני למדה המון מנכדיי ממש אוצר  מילים :) ושומרת אותם
ושם בתחנה - הגבר עלה על הרכבת הקלה

הציפורים לא מעונות יותר - כמה רגש שבך
והרכבת אף מחרישה את צעקות האשה והקללות
מאד יפה ואהבתי כל כך 

שבטובה ומחבקת
.

רבקתי היקרה, תיאור לא נעים הבאת לנו כאן.

תיאור של רגע בעיר הגדולה.

זוג שמנהל מריבה ברחוב המלך ג'ורג' -

הגבר רץ אל הרכבת הקלה, והאשה אחריו רצה

ומכלה בו את זעמה.

שתי ציפורים שנפגעו ושוכבות על פסי הרכבת

וילדה קטנה, שהמראה הציפרים מערער את נפשה.

הרגע הזה קפא בזכרונך כי

כעבור רגע, הגבר עלה על הרכבת, שסיימה את חייהן של הציפורים

ואתשו נותרה על הרציף, מנפנפת ידיה וקולה רודף אחרי הרכבת המתרחקת...

תודה רבקתי היקרה על רגע ירושלמי של ימים אלו.

והחיבוק שלי, לא עלה על הרכבת ולא התרחק ממך

הוא איתך לתמיד.

שורותייך מתעדות רגעים קטנים, אך כואבים מהחיים בעיר הגדולה - אלימות, אדישות, ופגיעוּת, כשהעולם ממשיך בשלו, ממהר לשכוח ולהשתיק.  

כואב ונוגע

סוריאליסטי ומנכד , משקף

די

כאב חובג לכאב

סצינה של היצ'קוק

גבא נמלט לרכבת גואלת ציפורים גוססות

אלי

לא להתרגל

.

כן, כן, גליה יקירתי. הכול לא רק ביום אחד

אלא בקטע אחד של זחילת התנועה בשישי

בבוקר בירושלים:

אני בתוך מונית שזזה בקושי (רמזורים), 

ולצדי, במדרכה הימנית, מתנהל האירוע

שתיארתי, גם הוא באיטיות בגלל גודש 

האנשים ההולכים-ושבים על המדרכה. 

וכמו שאת אמרת/כתבת: 

"וואו האנשים שאנחנו"

גליה יקרה לי מאוד, 

תודה רבה-גדולה מאוד על קריאה + 

תגובה! 

מה שלומך? באמת: מה שלומך? 

מצפה לתשובתך. 

שבוע טוב ומיטיב לך, יקירתי. <לב>

רבקה

---