חמדת

זועק: חמדת חיינו על סף ארץ חמדת אבות בנצח הקפוא. תודה רבה לך רבקה היקרה, לילה טוב וסופ"ש מיטיב.

.

תודה רבה-רבה על קריאה + תגובה ראשונה 

וסופ"ש טוב ומיטיב לך, דני אהוב. <לב>

רבקה

---

השיר מתאר את גוף האדם כזירה חיה של התרחשויות – גוף שנמצא בין חיים למוות, בין ממשי לפנטומימה. הוא מתואר כמשכן שבו מתנגשות מקהלות, דמויות ופנטזיות, מעין אופרה ללא הבלרינה הראשית.

השפה יוצרת תחושה של בלבול בין החומרי (בשר, עצמות, עורקים) לבין הרוחני או המדומיין (פנטומים, מקהלה יוונית, נצח קפוא).

השיר מבטא את שבריריות הגוף מול נצח הרוח, ואת הערגה לחיים ומשמעות גם כשהכול נדמה קפוא ודועך.

תודה רבקה יקרה על השיר.

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

.

שמואל יקר, 

הגוף הוא גוף המדינה שמשתרע בלי הכרה 

צפונה, דרומה, קֵדְמָה ובאוויר: 

מהשטחים הכבושים ועד מי יודע לאן

במלחמה הנוכחית.  

ועם גוף המדינה: הארץ, אנשיה, מֵתֶיהָ. 

הפנטומים = רוחות הרפאים של המֵתים.

והרי בשם הפנטומים-המתים יוצאים 

למלחמות חדשות: זאת הפרשנות הקבועה

ל-"במותם ציוו לנו את החיים" ...

הכיוון הוא הרס: "ארץ חמדת אבות" קיימת

רק בליטורגיה, אם כי הביטוי עצמו בא משיר

משנות ה-30 של המאה ה-20. 

תודה רבה-רבה ושבת שלום ומיטיבה. <לב>

רבקה

---

.

תודה רבה-גדולה-מאוד על קריאתך ועל 

תגובתך, אביה אהובה!! 

שבת שלום ומיטיבה לך, לכם. <לב>

רבקה

---

הגוף לא מתקיים בפני עצמו. גם הנפש חוברת אליו. המקהלה היוונית מתערבת כאן בשירך, ומדברת על החיים עצמם, על המוות, ועל הקשר עם המדינה וקורותיה המשפיע אף הוא על הגוף ועל הנפש . 

.

גליתי יקירתי האהובה, 

תודה רבה-גדולה-ענקית על הבמה!! 

ותודה רבה על קריאה + תגובה!

למען האמת, וכפי שהסברתי לשמואל

בהרחבה, 

הגוף הוא גוף המדינה, ועִמו ובו: הארץ, 

אנשיה ומֵתֶיהָ. 

השאר ברור מכאן, נדמה לי. 

שבת שלום ומיטיבה לך, לכם, יקירתי.

שלך כל עוד, <לב>

רבקה

---

מודה ומתוודה, רבקתי היקרה, 

ברגע הראשון לא זיהיתי מהו או של מי הוא הגוף הזה. המשתרע חסר הכרה...

ואז שבתי וקראתי לאט וראיתי, ראיתי את גופה המדמם של הארץ.

ראיתי את ארץ חמדת אבות הנלחמת על חייה. 

ואז גם הקשבתי,  הבנתי את מילותיה של המקהלה היוונית

ושמעתי  א-קפחה של קולות חיילים שנופלים...

רבקתי היקרה, תודה.

.

נוריתי יקירתי, נוריתי היחידה, 

הטקסט הזה מסתובב איתי כמעט שנה. 

לא זוכרת שבכיתי כל כך הרבה, וכל כך הרבה

זמן, כדי לכתוב טקסט אחד - זולת אלה 

לאמי, לויתי ולאבי. 

ואת קראת גם את תהליך הכתיבה שלי אותו. 

רק דבר אחד, ברשותך ובדחילו ורחימו: 

"ארץ חמדת אבות" היא שיר לילדים שנכתב

בשנות ה-30 של המאה שעברה. בעצם, 

היא קיימת - או תתקיים - רק בליטורגיה, 

וכיום היא משא נפשם של הרואים את 

ישראל כאימפריה ענקית, וכולי, וגו'. 

עכשיו אני מבינה כמה הייתי זקוקה לקריאה

שלך ולתגובתך, נוריתי יקירתי. 

תודה רבה-רבה-רבה לך. 

שלך, תמיד, <לב>

רבקה הקטנה

---

---

---

תוספת/הבהרה מאוחרת: 

"חמדת חיינו" היא מדינת ישראל "הישנה 

והטובה" , היה מוסיף אריק איינשטיין. 

חיבוק, <לב>

רבקה

---

רבקתי היקרה, רבקתי האהובה, רגשו אותי דבריך.

ואני כל כך מבינה את הבכי הזה. הכאב הוא כל כך גדול

צובט וסוחט את הלב.

מחבקת אותך רבקתי, זה לא חיבוק מנחם

כי אין ניחומים על מה שמתחולל כאן בימים אלו,

זה חיבוק שנותן כח להמשיך ולחיות כאן, כי בסופו של דבר,

אין לנו ארץ אחרת...

.

נוריתי יקירתי, תודה!! <חיבוק> <לב>

רבקה הקטנה

---

אין סיבה לדאגה. הייתי בטיול בחו"ל. כתבתי לך. חבל

.

הו. 

לא קיבלתי את המייל שלך. 

אז "שולם-שולם-לעולם, ברוגז-ברוגז-אף-פעם."

רק טוב, צביקה יקר. <לב>

רבקה

---

---

---

... ומרוב נשימה לרווחה, לא הודיתי לך על תגובתך

המיוחדת לטקסט. תודה!!

רבקה

---