סרטיפיקט

זועק, מעורר תהיות: אתה שב הביתה אל המקום שאתה לא עזבת וכאן צמחו שורשיך להפחיד. אתה תוהה מי נתן לך סרטיפקד להגיע אליו. פנטזיות וחלומות גמרו אומרו לגרור אותך חזרה. תודה רבה לך אודי היקר, שבת טובה.

בשיר "סרטיפיקד" אתה לוקח את המושג ההיסטורי – סרטיפיקט (אישור עלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט) – והופך אותו לסמל אישי-קיומי:

מצד אחד, יש כאן זיכרון של דור שבו הכניסה לארץ הייתה מותנית באישור נדיר ויקר. העלייה ארצה הייתה חלום ויעד חיים.

מצד שני, אתה  מתבונן בעצמך היום, בגיל מבוגר, ותוהה: "ומי בכלל נתן לי סרטיפיקד להגיע אליו?" – כלומר, מי נתן לי אישור לחזור לארץ ילדותך, לשרשים, לבית, לים ולפועל תל אביב.

ובכך המילה הופכת לדימוי.
ה"סרטיפיקט" כאן אינו רק מסמך היסטורי אלא אישור פנימי – זכות לחזור, להיקשר מחדש למקום, ולסיים את החיים מחובר לארץ, למשפחה ולזיכרונות.

אתה  מבטא געגוע עז לבית ולשורשים בארץ ישראל, ומשתמש במונח ההיסטורי כדי לומר שבעצם לא צריך עוד מסמכים חיצוניים.  הזכות לחיות כאן נטועה בלב, בזיכרון ובקשר שלא ניתק לעולם.

יפה ומרגש כתבת אודי היקר.

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

כל מילה נכונה,שמוליק היקר!

למרבה המזל כן ואנשים אומרים לי לכנס את חוויותי בספר.אבל למי יש כח וסבלנות לכתב אלפיים עמודים.

כן אודי ידידי, אנשים בגיל הזה...

מאחר ויש לי עליך פור של קצת יותר משבע שעים,

אני יודעת בדיוק על מה אתה מספר וכן, יש לך את התעודה הזו.

יש לך סרטיפיקט להסתובב בחוצות העיר הזו,

לרדת אל חוף הים, שם אל חוף מציצים ולחפש את אריק או את אורי זוהר (בלי הזקן והכיפה).

לקחת את הנכדים ולספר להם, אפילו אם הם אומרים; 

נו, באמת סבא, סיפרת לנו כבר... אל תוותר. כי בעצם הם רוצים לשמוע, אם אוהבים לשמוע אותך.

אז עדיין יש לך את הפועל תל אביב ואת הנכדים ואת החברים בעיר הנפלאה הזו, עם הזכרונות של פעם

ותמשיך לחרוש אותה באופניים.

סלח לי אודי, קצת ניסחפתי, אבל -

זה הגיל אתה יודע. 

וזה הסתיו עם הענן המתקרב...ורקפת רקפת ציפור מצפצפת

ומה עוד נבקש לנפשנו הנצחית נורית אהובה?

תודיע לי אם קיבלת את הספר כבר

לא הגיע .,מקוה שמישהו לא סלב. אל תשלחי עוד אחד ...

.

מודה ומתוודה: 

נכנסתי לשירך מתוך סקרנות עצומה - מה 

פתאום סרטיפיק*ד*, הלא אצלנו אומרים

סרטיפיק*ט*?! 

- ומצאתי שיר אישי מאוד, אישי כל כך שהוא,

כפי שקורה עם שירים אישיים כשלךָ, מייצג

דור שלם, ואולי יותר מדורך-שלך: דורם של

אלה שנולדו כאן כשישראל עוד הייתה "ארץ

ישראל הישנה והטובה", כדברי אריק איינשטיין:

בערך, עד שנת 1967, אולי 1973, תאריכים 

עמוסי משמעות. 

שירך דיבר אליי. לא נולדתי כאן, כידוע לך.

גם דעותיי ידועות לך (בערך, לפחות). ובכל 

זאת: שירך דיבר אליי כאחת שהגיעה לפני 

1967, והתאהבה (התאהבתי) באותה ארץ 

ישראל, וחלמתי, ... בקיצור:

תודה רבה-רבה על שירך, אודי יקר. <לב>

רבקה

---

חזרת אל שורשיך אל העיר תל אביב. מעביר ימיך ברכיבה על אופניים, בילוי עם הנכדים והנאה מהעיר התוססת הזו, עיר ילדותך.  

ועכשיו-עכשיו נכדי דניאל יש לו משחק באיצטדיון טדי

נאחל לו בהצלחה-דיר בראד