מתקנא בטובים

.

לא נורא, צביקה: מחר יום הכיפורים, וכל 

עוונונותינו (שלך, שלי, שלהם) מתכפרות. 

גם הקנאה. גם השחזת החרב שאתה מכריז

עליה.   

עד אז, ובביטחון שהסקרנות שלי תמצא 

את מחילתה מחר: מי הם, היא והוא והיא?

מה שבטוח: 

תודה רבה-רבה, צביקה יקר, וחתימה טובה. 

<לב>

רבקה

---

השיר  מתאר את רגשותיו של יוצר המתבונן במשוררים אחרים באתר, המוערכים ומוקפים במעריצים. הוא מודה בקנאתו אך הופך אותה למניע – "לחדד את חרבי", כלומר לשפר את כתיבתו ואת יצירתו.

קנאה יכולה להפוך ממקור תסכול למנוע יצירה וצמיחה אישית, אם משתמשים בה כדי להשתפר ולא כדי להתייאש.

תמשיך לכתוב משורר יקר

שמוליק

המשותף לכולנו, באתר צביקה הוא שכולנו כותבים. כולנו מציירים את העולם הפיזי מסביבנו ואת העולם הרוחני שלנו-במילים. אין טוב ורע. יש דרך אישית להביע. יש שירים או סיפורים המדברים לחלק אחד, ואחרים המדברים לחלק אחר בין הקוראים/ות והכותבים/ות באתר.

אישית לא מקבלת הגדרות של משורר טוב או רע. אלא של מי שאל יצירותיו/יה אני מתחברת-ואין כללים.

חשלך-אני מתחברת! אז אנא, השיז קולמוסך, טבול אותו בדיו-העיתים והמשך לכתוב, כדרכך! אני-אמשיך לקרוא, ליהנות ולהגיב!

גמר חתימה טובה

קנאת משוררים תרבה חוכמה. או שמא תעורר קרב חרבות מחודד ביותר? 

.

ברשותך, צביקה, עכשיו ברצינות: 

מהניסיון האישי שלי (כולל נסיונם של כל

אלה שהשתתפו בסדנאות לכתיבה יוצרת

שהנחיתי קרוב ל-30 שנה), הדרך היחידה 

להתעלות על יכולותינו היא - גירוי חיצוני: 

קריאת טקסטים (שירים, סיפורים, וכיו"ב)

מהטובים והגדולים *באמת*, 

ו*ללמוד* מהם.  

מי הם *הגדולים-באמת*? 

ניתן לדפדף באתרים כמו "שירה בעברית -

שיר אחד ביום" ודומיו. 

ניתן לבדוק ב-ויקיפדיה. 

זה *לא* מבטיח שגם אנחנו (אני, אתה) נהיה

*גדולים-באמת*, אבל - 

זה *כן* מבטיח שנהיה *טובים יותר* ממה שאנחנו

היום, כיום, עכשיו.  

בכל דרך שתמצא לנכון:

בהצלחה, צביקה יקר. <לב>

גמר חתימה טובה. 

רבקה

---

אני כבר לא לומד. גם בעבר לא ממש.  תודה לך בכל אופן ואיחולי בריאות

שנן את מקלדתך .... עדיף!

ואולי תשחרר לנו מידע מיהם הגאונים