שם הוורד / 1 / 2 /

הראשון: מרפה: רוזה מצהירה שהיא תעצב בגדי ים ומשפריצה מים בלי רחמים עליכם ומאושרת ואתם נפגשים שוב אחרי 30 שנה ואת לא שואלת אותה כי עיניה ברקו תחינה ולא רצית לקלקל לה מצב רוחה.

השני: מעורר תהיות: כמו המספר בספרו של אומברטו גם את לעת שקיעה מעלה הרהורים וביניהם מזדחל הספק אם את זוכרת כל ורד שנקרה בדרכך.

תודה רבה לך רבקה היקרה, ערב טוב ושבוע טוב.

שני השירים מציגים מבט מלנכולי על זיכרון, אהבה וזמן.

ב"שֵׁם הַוֶּרֶד / 1" את נזכרת במפגש מחודש עם רוזה, דמות עבר טעונה בזיכרונות ורגשות, אך בוחרת לשתוק — מתוך הבנה שמה שלא נאמר שומר על יופיו השברירי.

ב"שֵׁם הַוֶּרֶד / 2" את מהרהרת בשאלה אם בכלל ניתן לזכור את כל האנשים והאהבות שחולפים בחיינו, כמו שהמספר בספרו של אומברטו אקו שואל על משמעות השם והזיכרון.

הזמן מחליש את הזיכרון, אך לא את הרגש; כל אדם שפגשנו הוא ורד שנושא עמו ניחוח של חיים, גם אם שמו כבר נשכח.

יפה ומרגש כתבת רבקה יקרה.

מועדים לשמחה ושבוע טוב עם בשורות טובות בנושא החזרת החטופים וסיום המלחמה.

שמוליק

את תוהה האם הינך זוכרת שמו של כל ורד, ונזכרת ברוזה ובעיקר את מבט התחינה שלה שניבט מעיניה בעוצמה. 

הזיכרון הבוגדני. 

את תוהה אם את עדיין זוכרת את שמו של כל ורד שנתקלת בו בחייך.

רציתי לכתוב לך שכמו שכתב אומברטו אקו בספרו...

אבל אני רק זוכרת שהעלילה הייתה במנזר בתקופת ימי הביניים,

אבל את שמו של הורד אינני זוכרת.

שם הורד 1, קצת טלטל אותי.

המפגש הזה שלך עם רוזה והמבט שלה, התחינה בעיניה...

זה הזכיר לי את שנותיה האחרונות של אמא של.

את המבט שבעיניה.

בוגדני הוא הזיכרון.