סיפורים

השמש נטתה מערבה, שולחת אלומות אור חמות אל שדה רחב ידיים. מאות חמניות עמדו בו, זקופות ונדמות כשומרות של האור. עלי הכותרת שלהן רטטו קלות ברוח, כעין מקהלה זהובה ששרה שיר פרידה אחרון ליום החולף.
מיכל צעדה בשביל הצר שחצה את השדה, צעדיה חרישיים, כמעט טקסיים. האדמה פיזרה מתחת רגליה ריח של חום ושל חיים, תערובת של עפר, אבק וגרעיני שמש. שיערה האדמוני זהר באור הרך, ובין כל הזהוב שמסביבה נדמה היה כאילו היא עצמה אחת מן החמניות בת אנוש שנולדה מן האור.

היא עצרה לרגע, התכופפה וליטפה עלה גדול ומחוספס. מאז ילדותה הייתה חוזרת לכאן, תחילה עם אביה, אחר כך לבדה. תמיד אמרה לעצמה שזה המקום שבו העולם נושם לאט יותר.
כעת, כשחייה בעיר הפכו סואנים ומלאי משימות, השדה הפך עבורה לא רק לזיכרון מתוק אלא למפלט, למקום שבו הלב חוזר להקשיב.

היא עצמה עיניים, נשמה את ריח הפריחה, ופתאום – שמעה קול דק, כמעט לחישה.
“שלום לך, אדומת-שיער,” נשמע מולה קול עדין, מתנודד עם הרוח. היא פתחה את עיניה וראתה חמנייה צעירה, ראשה מתנועע באיטיות.
“חיכינו לך,” אמרה החמנייה, וקולה נשמע כמעט כמו צחוק ילדים.

מיכל לא הופתעה. בפעם הראשונה שזה קרה, לפני שנים, חשבה שהיא מדמיינת. עכשיו כבר ידעה – החמניות מדברות. לא לכולם, רק למי שבא בלב פתוח.

“מה תספרו לי היום?” שאלה בלחש, מתיישבת על האדמה בין הגבעולים הגבוהים.
החמניות נדמו כמאזינות זו לזו, כמו מתייעצות, ואז קולן התפזר בשדה כגל של צלילים זהובים. הן סיפרו סיפור – סיפור של שמש וחום, של אהבה ראשונה שנולדה אי־שם, בין אור היום ודמדומי הערב.

מיכל הקשיבה. הקול שלהן רך אך חודר, כמו זיכרון שנוגע בלב.
הלב שלה פעם בקצב רגוע, והיא הרגישה שהסיפור הזה אינו רק עליהן, אלא גם עליה עצמה.
בין השורות של הסיפור היא שמעה משהו מוכר – געגוע עתיק, צליל של הבטחה.
אולי, חשבה לעצמה, כל חמנייה היא בעצם לב שמספר על אהבה.
והיא, בין כולן, באה להקשיב – ולמצוא את שלה.

ההמשך בשבוע הבא...

תגובות