אגו טריפ...
"כבר כתבת משהו היום? אני כבר "מת" לראות!"
"לא. עוד לא הספקתי. לא היה לי זמן. אני כל כך עייפה בזמן האחרון..."
"אבל את חייבת כבר לכתוב משהו! כבר כמה ימים לא כתבת כלום. זה לא בסדר."
"סליחה?! אם לא שמת לב הייתי קצת חולה! אתה ממש מרגיז אותי, אתה יודע?
חוצפן! מה אתה חושב לעצמך, שאני מכונת כתיבה? שירים וסיפורים כבקשתך? זה לא הוקוס-פוקוס והופ!! יוצא לי משהו חדש ב"שלוף" מתחת לבית השחי שלי!!"
"אל תצעקי עלי!! אני לא חבר שלך! לא מעניין אותי אם את חולה או אפילו גוססת, אם זה תלוי בי – לכתוב, את תכתבי! ורצוי, כל יום משהו חדש. את יודעת מה? לא חובה חדש. מצידי תדפיסי דברים ישנים שלך, שעוד לא העלית על המחשב. תעשי גיבוי לכל מה שכתבת אי פעם. העיקר שכל יום אני אראה אותך כותבת. חוץ מזה, לא מעניין אותי כלום!"
"אבל אני לא מצליחה לכתוב כל יום. זה בלתי אפשרי. אתה מכיר את סדר היום שלי, אתה יודע שאני צריכה גם ללמוד לפעמים וגם קצת לנוח ו..."
"שוב את מתחילה עם התירוצים שלך? מתי תפסיקי עם כל התירוצים האלה? רק את מעכבת את ההתקדמות שלך. מי שרוצה להיות סופר, צריך לכתוב כל יום – לא ככה? תמיד את מוצאת כל מני סיבות..."
"תגיד לי! מי אתה חושב שאתה?!?!? שתבוא ותגיד לי מה אני צריכה לעשות וכמה אני צריכה לכתוב?! יא חתיכת נרקומן מסטול! תלך מכאן לפני שאני קוראת למשטרה ותגיד תודה שאני בכלל מסכימה לך לבוא לבקר כאן."
"אני צריך להגיד לך תודה? על מה? את צריכה להודות לי בכלל, שאני בא כל יום לבדוק אם כתבת משהו חדש, שאני בכלל רוצה לקרוא את הדברים שלך. אני צריך להגיד תודה... חחח... הצחקת אותי! אני אולי נרקומן – אבל את התמכרת מהר לביקורים שלי. את כבר מכורה לא פחות ממני."
"די! תסתום את הפה שלך! עכשיו אני רוצה שתלך מפה. אם אתה רוצה שאצליח בכלל לכתוב משהו – אז תתחפף מכאן. אני לא יכולה לכתוב כשאתה יושב לי על הוורידים. תחזור אחר כך ואולי תהיה לך את ה"מנה" שלך. ואולי תתרחץ לשם שינוי! אתה כבר ממש מגעיל אותי. לא מאמינה שהסכמתי ליצור כמוך להיכנס אלי הביתה ועוד להפוך למבקר הספרותי שלי. סליחה! לא רק מבקר ספרותי, עכשיו גם נהיית לי רס"ר משמעת! אומר לי מתי וכמה אני צריכה לכתוב. חוצפן."
"את יודעת – את יפה כשאת כועסת. אני אוהב כשאת ככה. זה מדליק אותי."
"אל תתקרב אלי... אתה ממש מסריח..."
"אני יכול להתרחץ כאן, אם תרשי לי..."
"אהה... כן... אתה יכול להשתמש במגבת הצהובה, היא כבר ממילא מועמדת לכביסה."
"אני מאוד "מודה" לך. אל תלכי לשום מקום... חחח... אני כבר חוזר..."
"מצחיק מאוד."
"את יכולה להצטרף אלי, אני אשמח אם תסבני לי את הגב!"
"אתה יכול להמשיך לחלום. ואל תשכח לסבן את הסבון אחרי שאתה גומר להשתמש בו."
"את ממש מארחת לבבית. בדואית כבר לא תהיי."
"טוב, טוב – שמענו אותך. לך, תתרחץ כבר. אני אנסה בינתיים לכתוב משהו, שיהיה לך מה לקרוא כשתצא ואחר כך אתה הולך מכאן. תיקח את ה"מנה" שלך ותסתלק. ממילא כל מה שאתה רוצה זה לבוא ולהסניף את השירים שלי, להזריק את הסיפורים ישר לווריד. תכניס טוב, טוב לראש שלך – אני לא הבלדרית מילים שלך. ברור?!"
"אני לא שומע... יש לי מים באוזניים!!"
"כשתצא, אני כבר אראה לך מה זה!! בן-זו..."
"הי, זה לא יפה לדבר ככה. את לא תרקי לבאר שאת שותה ממנה, נכון? בכל זאת, אני המעריץ מס' 1 שלך!"
"גם כן מעריץ... עם מעריצים כמוך מי צריך בכלל מבקרים..."
"אויש... מישהי כאן נעלבה קצת? פוצי מוצי, מתוקה שלי..."
"די... תפסיק. אתה לא מקשיב לי – אל תתקרב אלי!"
"אבל מתוקה, עכשיו אני נקי וגם מריח טוב – הנה! תריחי! יש לך אחלה סבון, אבל תשאירי קצת מים חמים פעם הבאה, טוב? תמיד אני נשאר עם מים קרים."
"נסחפת קצת, לא?! יש לך עוד דרישות! מים חמים אתה רוצה! מה עוד? תכף תבקש גם להישאר לישון כאן!"
"אפשר?"
"תגיד לי – אתה נורמאלי?!?!? תחזור, תחזור לקרטון שלך ותעזוב אותי בשקט. אני מזכירה לך שאני צריכה לכתוב, אחרת לא יהיה לך מה להזריק, או שאולי אתה מעדיף לקבל איזה קריז, כי אני יכולה פשוט, לא לכתוב עוד כמה ימים ואז אתה פשוט תתפגר לך..."
"את ממש נסיכת המתיקות, את יודעת? אני יכול ללכת אם את ממש רוצה, אבל לא נראה לי שאת באמת רוצה שאלך. את צריכה אותי בדיוק כמו שאני צריך אותך. מכורה שלי..."
"די! מספיק! כבר אמרתי לך פעמיים היום – אל תתקרב אלי! למה אתה לא מקשיב לי? זה נעים לך שאני מגעילה אליך? למה אתה עושה את זה?"
"אולי אני גם מכור ליחס שלך...? הכל יכול להיות, אני רק יודע שאני חייב לטעום עכשיו את מה שכתבת כשהייתי במקלחת. כשזה טרי, בדיוק אחרי שגמרת לכתוב, זה ה"היי" הכי טוב שיכול להיות! אני כל כך אוהב את הגרסה הראשונית הבתולית, איך שזה יוצא ממך כמו חומר שנכנס בזריקה – בום! בבת אחת! מתפוצץ לי ישר בתוך המח. מטיס אותי לחלל..."
"אתה והחלליות שלך..."
"את מסמיקה? מתוקה?"
"לא. לא... זה סתם..."
"אחחח... מתוקה... זה כל כך יפה... תני לי, תני לראות, בבקשה, אני חייב הצצה מקרוב קרוב, תני לי לגעת..."
"טוב... נו... אם אתה כל כך רוצה..."
"את יודעת שאני רוצה. כן, אני רוצה מאוד. גם את רוצה? נכון מתוקה שלי? כן... תני לי..."
"איזה אתה מעדיף? אתה רוצה את הצהובה עם הפסים הכחולים? או את הלבנה עם הפסים הכחולים?"
"מממ... זה ממש לא משנה, העיקר שהפסים יהיו כחולים. אחח! מותק! זה חומר טוב! מזמן לא כתבת ככה! כן... את מרגישה את זה?"
"כן! תקריא לי בקול רם! אני אוהבת לשמוע אותך מקריא לי בקול רם את הסיפורים שלי!"
"ככה מותק?"
"כן! כן! יותר חזק!!"
"איייי.... איזה סוטול של מילים. וואוו! מותק, את פשוט עושה לי את זה! אני עף... אני תכף גומר, איזה יופי של דיאלוג!!!"
