סיפורים

בהמשך שדרת משוכות הצבר ניצב הבית הגדול, פרוץ כולו, כאילו מישהו דאג לשבור כל מה שניתן. המרפסות הרחבות, היוצאות מן החדרים, פנו אל הטבע: אל השיחים הסבוכים, אל הירוק העז שעדיין פרח בצבעים שלא דהו. הבית נשם את הזמן, וכל קיר וחלון ומרפסת נראו כהמשך ישיר של הנוף שסביבם.

לצד אחת המרפסות נשרו פירות הצבר על קוציהם- כתומים מבחוץ, מתוקים ולחים מבפנים. במחסן הפרוץ נחו כלי עבודה, כאילו ממתינים למי שירהיב עוז להשלים את מה שנשמט. ובאחוזה פנימה- כיסאות שרועים, שולחנות חסרי רגליים, מראה מנופצת על הרצפה- הכול יחד היה כמו מוזיאון פתוח, חשוף ואמיתי, מלא שכבות של זיכרון.

ואז היא הופיעה מולי. דמות של אישה- אולי שומרת המקום, אולי חלק מן הזיכרון עצמו. היא נראתה כאילו היא משגיחה על מה שאסור לגעת בו, שומרת על קיפאון חי. פניה היו עגומים, אך נשאו שקט עמוס מדי. נדמה היה שגם עלי היא מביטה כך- כאילו אני המשגיח על הממלכה השבורה הזאת.
משהו במפגש הזה הוציא אותי משווי-משקל, ונסוגותי צעד לאחור. היא נסוגה בכיוון מנוגד, ונעלמה אל עבר הפתח שממול. כשחזרתי להביט סביב מצאתי עצמי שוב במרפסת, מעל הקרקע החרבה, בין הצללים ובין אור השמש הלוהט.

אני מסרב להאמין שזה היה חלום בלבד. בחלום הייתי מתקדם אליה, תובע מקום, מבקש להבין מי היא. כאן נשארתי קפוא, מתבונן בדמותה המתרחקת. אולי זו הייתה הבדואית שראיתי בבוקר מרחוק, רועת הכבשים שהשאירה את העדר עם כלבי השמירה ובאה לבדוק את אחוזתה לשעבר, אז, כשהייתה צעירה ויפה. אולי באה רק לקטוף סברס ולהידקר מקוציו. אינני יודע. אולי לעולם לא אדע.

בדרך חזרה הביתה מצאתי ליד החורבה את-חפירה. הקנה העשוי עץ נשרף כליל, ורק ברזל חלוד וחד נשאר. כף-האת כאילו חיכתה לי- אולי להגנה מפני הכלבים, אולי כעוגן שמחזיר אותי למגע עם האדמה, עם המקום, עם הזיכרונות.

עכשיו כף-האת מונחת בביתי, דוממת. בשקט שלה היא מחברת אותי למרחב ולזמן, לתחושה שבה אין דרך להחזיר את העבר- רק לשאת אותו קדימה בכל מבט, בכל חלום, בכל נשימה. ביום מן הימים, אני מניח, אכין מכף-האת יצירה קטנה: חפץ-זיכרון שהופך ליצירה, נושא איתו את מה שהיה ואת מה שעוד יישאר.

תגובות