אם יש את נפשך לדעת

זועק, נוגה: את חוזרת לקרוא את הפואמה של ביאליק לנוכח המלחמה שבה אנו נתונים ובלי משים את מתעכבת בשורה לפני אחרונה "ובמותם ציוו לנו את החיים" ואת נרעדת מכך באומרך כי אוי ואבוי לנו אם אין את נפשך לדעת מדוע זקיפת ראש דו רשת קורבנות. תודה רבה לך רבקה היקרה, המשך יום טוב.

השיר מתבונן בשורה המפורסמת של ביאליק: "ובמותם ציוו לנו את החיים", ומתמודד עם עוצמתה ועם המחיר שהיא נושאת. את  קראת את הפואמה ונרעדת: בית המדרש, הזיכרון, ומורשת הדורות מזכירים את הקרבנות שעליהם בנוי קיומנו.

החיים שאנו חיים כיום נשענים על קורבן הדורות שקודם לנו, ועל כאב, מסירות וגבורה. הזיכרון הזה מטיל עלינו אחריות לחיות בזקיפות קומה, לא מתוך קורבנות אלא מתוך המשך הדרך שנתבעה מאיתנו בדמם.

תודה רבקה יקרה על השיר.

יום טוב ושקט

שמוליק

.

תודה רבה-רבה לך על ציון העובדה החשובה

ביותר: הוא כתב את הפואמה הרבה לפני 

השואה ויסוד המדינה. 

ומצד שני: הפואמה עוסקת במוות על קידוש

השם - ז"א: מות קדושים, כמו שהיו אצל 

הנוצרים, גם בתוך הנצרות עצמה.

המשפט שנלקח מהפואמה, "ובמותם ציוו

לנו את החיים", אין לו קשר כלשהו לשימוש

הנפוץ שקיבל מאז הונהג ע"י מדיניות 

הממשלות - בעצם: מאז קום המדינה. 

ההמשך למשפט - השורה האחרונה בפואמה

- מבהיר היטב את משמעותו: 

" - החיים עד-העולם!" = חיי היהדות עצמה

אצל היהודים הבאים לבית המדרש, עד

בכלל - בגלות, בגולה, בנכר, בצל הסכנה,

כקדושים פוטנציאליים. 

להבנָתי, יש משהו מגמתי ומעוּות בשימוש 

העכשווי של משפט זה של ח"נ ביאליק. 

אני מודה לך שוב על תגובתך, צביקה. אפשרת

לי להרחיב את הדיבור על רקע הפואמה. 

(אגב: אני לא נמנית בין קוראי ביאליק: רק

עקב המשפט הנ"ל, כדי לבסס את דבריי

בטקסט לעיל.)

רק טוב!

רבקה

---

אינך מקבלת אמירה זו, היא מכאיבה לך. אינך מבינה מדוע יש צורך בקורבנות, בחללים, במלחמות לשם השגת מטרה זו. 

זה מה שקרה לך רב'תי הי'קרה, כששבת וקראת את הפואמה של ביאליק.

שם בבית המדרש, כפופים על ספרי הקודש, שם התגלה הסוד הנורא,

במותם ציוו לנו את החיים.

מתים באהלה של תורה...

וחשבתי על המלחמות שעברו עלינו, על כך שמתו בני העם

רק כי היו יהודים, כי למדו תורה...

שבתי וקראתי את היצירה הזו של ביאליק וחשבתי, 

מה יהי כותב אם היה חי בתקופת מלחמת העולם השנייה...

מה היה כותב היום, על בית המדרש של ימינו... ולא ארחיב כאן

פן שעקתי תרעיד את המילים.

אבל רבקתי, אני רוצה להודות לך על שהזכרת כאן את ביאליק,

וזה כי העלית בי זיכרון קסום מימי בית הספר העממי, 

בכתה ח', הוקדשה כל השנה ללימוד שירתו של ביאליק.

(כנראה זה היה בתכנית משרד החנוך), בסוף השנה גם הייתה םתארוכה

בכתיבה ובציור מיצירות התלמידים, הקשורות ליצירות ביאליק שנלמדו.

סליחה רבקתי היקרה שסטיתי מהשיר ומהשורה שגרמה לך לרעוד...

והסיום -
לִי אִם אֵין אַתְּ נַפְשִׁי לָדַעַת 
מַדּוּעַ זְקִיפַת רֹאשׁ דּוֹ
רֶשֶׁת קָרְבָּנוּת

סופש מחבק

המשפט הזה מצמרר...אלו המתים הם קורבנות זבח לחיים...מנהג פאגני לכול דבר ועניין..הקרבת חיים של מישהו למטרה שנראית נעלה בעיני המקריב..גם אצל שבטי המאיה, האצטקים וגם אצל המצרים הקדמונים היה את הפולחן של הקרבת חיי אדם . בני המאיה והאצטקים..הקריבו נערים ונערות כשהייתה תקופת בצורת באכזריות רבה...מציאות איומה..וגם היום, כול החללים שנפלו במלחמה היו למען הישרדותו של המולך...

תודה רבה רבה לשירתך רבקה יקרה.

שבת שלום מבורכת בבריאות טובה..

ממני שמאי..