סיפורים

גיל שמונים, הברכיים שלי מדברות בשפת כאב, וכל קימה מהכורסה נראית כמו דיון שאין בו הכרעה. ודווקא עכשיו, כשחשבתי שהעולם יירגע ממני- חזרו לנקר בי מחשבות של ילד בן עשר. לא זיכרונות, אלא רעיונות פרועים, עזים, כאלה שגם ילד היה עוצר רגע לפני שמבצע.

הבוקר שמעתי נערים מדברים בצווחות על “פלייאוף העפיפונים”. הלב שלי קפץ כמו כלבו של פבלוב ששמע את הצלצול. בלי לחשוב החלטתי לקחת חלק באירוע, אף שאין לי עפיפון, ואין לי אוויר לרוץ איתו, ואין לי ידיים שיחזיקו את העפיפון בשמיים בלי שישמטו מטה.

ישבתי במטבח והתחלתי לתכנן: אולי אעשה עפיפון מעטיפת שוקולד איכותי שאני שומר במגירה? אולי מעיתוניי "הארץ" הישנים? אולי מעץ בלזה של טיסנים? הרעיון האחרון הצית בי להבה שכבר שכחתי את טעמה. שעתיים ריירתי חלומות, ובמציאות- ערמות של ניירות קרועים, קיסמים שבורים וכתמי דבק על החולצה.

יצאתי החוצה להינפש ולבסוף נרדמתי בכורסה הנוחה שליד עץ הרימונים, הנטוע בגן שמול המבואה ודלפק הקבלה.

בגיל שמונים המחשבות רצות מהר יותר מהרגליים, והגוף מבקש הפסקות. בחלום שוב הייתי מנהיג חבורת ילדים חשאית, חבורת פינת רוטשילד ושאר-יישוב במושבה חדרה: מסתתרים מאחורי פחי אשפה, מותחים חוטים לעבר פחיות מים שנופלות בדיוק על הראש הלא-נכון; מניחים ארנק קשור לחוט ומושכים כשהפתי מתכופף לאסוף; כותבים בכתב סתרים שאיש מבוגר לא יפענח; עורכים סעודות מתחת לעץ רימונים. ובמציאות, כשהסתתרתי פעם מאחורי הפח, אמא צעקה: "צביקה! הביתה מיד- אני רואה אותך!.”

כשקמתי, בקושי רב, חזרתי הביתה- לדירה שלי- מספר 604 בקומה שש בדיור המוגן.

העולם לא נותן לי עוד לרוץ או להתגלש או להישבר כמו ילד - אבל בתוך הראש אני עדיין מחליק במגלשה הכי גבוהה, צורח מצחוק שמכיל בקצהו טיפה של פחד נסתר.

ולפעמים, נזכר שההרפתקה הגדולה באמת היא לא הגוף-אלא מה שהמוח מרשה לעצמו לחלום.

תגובות