געגועים ליידיש

השפה השנייה שנחתה בחייו הייתה יידיש - לא שער לעולם, אלא קיר. מאז שהיה ילד שמע את הוריו גולשים מן העברית אל אותה לשון רק כדי שילדיהם לא יבינו. הוא הסתובב בבית כמו חתול סקרן, והם סגרו חלון בלחש יידישאי. וכך, במקום ללמוד אותה, תיעב אותה.

אבל הוריו היו פיקחים. כשחשו שגם מחסום היידיש מתחיל להישחק, עברו לרוסית- לא רוסית־עברית של סבתות, אלא רוסית סגורה, שאי-אפשר לפענח.

אימו, ילידת פולין שספגה רוסית בעיירה של ילדותה, דיברה יידיש ורוסית וגם עברית, בבית ספר "תרבות "שבעיירה.

אביו, שנולד באודסה, גדל בבית שבו ספרים עבריים היו כמעט נשמות חיות. סבו עבד בהוצאת ביאליק-רבניצקי, וכשביאליק עלה ארצה- עלתה משפחת אביו בעקבותיו. אביו שלט נהדר בעברית, אף שצליל רוסי דקיק דבק בו עד יומו האחרון.

והילד- ששנא את היידיש- שמר את הבוז הישן כאבן בכיס. עד אותו היום: זה קרה מול אמה של אהובתו. הוא התבדח איתה בעברית קלילה, והיא אמרה לבתה: “ער מאַכט חוייזעק פֿון מיר.” הוא עושה "חוייזק" ממני. צוחק עליי.
האם כעסה, אבל הבת התאהבה בו דווקא. אפילו התחתנה איתו. והאם? הזמן ריכך גם אותה.

היום, בזקנתו, הוא צופה בסדרות יידיש על החיים החרדיים וליבו הולם. געגועים- אולי להורים, אולי לשפה שלא הבין, אולי לעולם שנעלם. שנים חקר את שורשי משפחתו, גילה תלמידי חכמים, עיירות שנמחקו, שמות של אנשים שחיו חיים מלאים בשתי שפות.

ורק אז הבין שהיידיש, שממנה ברח כל חייו, לא הייתה קיר כלל. הייתה דלת לעולם נפלא. והוא פחד לפתוח.

כעת, כשהוא עוצם עיניים, הוא שומע שוב את הוריו עוברים ליידיש. לא כדי להרחיק- כדי לשמור ביניהם משהו עדין. והוא, הילד ההוא, כבר לא כועס.

רק מחייך.

חיוך קטן של "חוייזק"- הפעם, "חוייזק" של געגועים.