בדרך הטעויות

הנה אני עומד ומתוודה.

לא על חטאים גדולים, אלא על אותן טעויות, חולשות קטנות, אנושיות, שמוליכות אותי אל היצירה כמו עיוור המגשש אחר קיר מוכר. אינני מן המתעוררים במכת ברק של השראה; אני עובד לאט, מנסה וטועה, מוחק ומשחיז, עד שמתגלה קו דק של שלמות- או לפחות נגיעה בה.

עם השנים למדתי שדווקא הטעות, זו שלא ביקשתי ולא תכננתי, היא שמביאה את היופי האמיתי. פיסת מקריות שנופלת בדרכי ואני רק צריך לראות אותה בזמן, להרים, להפוך, לתת לה להפוך חומר. זו אינה רמאות. זו הדרך היחידה שאני מכיר.

פבלו פיקאסו אמר: "אני לא מחפש- אני מוצא."

ואני? אינני פיקאסו. אני רק יודע להתפעל ממי שמוצא בלי לחפש.

ותמיד כשאני חושב עליו, עולה בי אותה תמונה ישנה: שנות העשרים המוקדמות שלי, הגוף עדיין רועד מהתרגשות קלה. כל כספי המענק שקיבלתי הלכו על ספר פיקאסו אדיר, מתנה לחברה הראשונה. היא לא התלהבה- לא ממני, ולא מן הספר. כעבור חודשים ספורים נעלמה, והספר נשאר אצלה, כמו אבן שאין לה הופכין. כך נפרמה בי חתיכה של תמימות, והבנתי שהדרך אל הנשגב ארוכה, ולעיתים אינה נפתחת כלל.

אבל גם בטעות יש יצירה- יצירה של פצע קטן ומלמד. שיעור קצר באשליה. היא המשיכה בדרכה, ואני נשארתי עם ההכרה שמעטים מסוגלים להבין עד כמה קשה להשיג גם את הדברים הפשוטים, שתמיד אינם כה פשוטים.

ועכשיו, עם כל הזיכרונות הללו, אני יושב ומנסה להעלות מן הגולמי משהו שיגע. להפוך את היובש לסיפור, את המקרה לקו חי. מי יודע מה ייצא.

אני נועל את הנעליים ויוצא החוצה.

הצעדים איטיים מעט, אבל מלאי כוונה. האוויר קריר, נוכחות קלה של זקנה שאינה מבקשת להכביד. אני מחפש תנועה, קרן אור, סימן זעיר מן המציאות שיאמר: הנה, כאן מתחבאת היצירה הבאה שלך.

אולי אמצא ברזל חלוד בצד הדרך, אולי צל יעבור בזווית פתאומית, אולי הרוח תסיט ענף רק לרגע- ושוב יתייצב לפניי אותו דבר לא מכוון שממנו היצירה נולדת.

אני אאסוף, אדמיין, אתייסר, אנסה שוב ושוב.

ואמצא- אם בעבודה קשה, אם במקריות שתבוא לקראתי, ואם תמיד, כמו שהחיים דורשים - בשילוב של שניהם.