הַשִּׁעוּרִים שֶׁל הַגִּיל

בגיל שבו אחרים מגלים שוב את חדוות הלמידה- מנחיתים כדורי פינג־פונג בתנופה מדויקת, שולטים בקסם הקטן של הטעיות ומכות צד- אני מצאתי את עצמי עומד מן הצד, עוקב בהשתהות.

פעם הייתי די-טוב במשחק הזה; היום אני אפילו לא בינוני. ובין צחוקיהם הקלים של שחקנים צעירים ממני, הבנתי שהפתרון הפשוט הוא להיעלם מן השולחן. וכך עשיתי- נסוגותי בצעדים חרישיים, כאילו פוחד להפריע לחדוותם.

האמת עמוקה יותר:

עוד ביום שסיימתי את לימודיי האקדמיים- צעיר, מותש ושבע מרדיפה- נשבעתי שלא אוסיף ללמוד עוד. הבטתי אז בתוספת הזעומה למשכורת, השוויתי אותה לקילוחי המתח וחריקת השיניים לפני מבחן, והכרזתי על הפסקת אש עם העולם.

החלטה נבונה, כך האמנתי. אולי אחת הנבונות שקיבלתי.

ומאז, כך נותרתי:

לא למדתי מה מסתתר במעמקי המחשב, לא גיששתי באפליקציות, לא פענחתי מסכים חדשים ולא דקויות חדשות. גם לא ניסיתי.

חלומות הסיוט על לימודים שלא נגמרים עוד רודפים אותי לפנות בוקר- קולות מבחנים, דפים שאבדו, מרצה שאינו מרוצה. אני מתעורר שטוף זיעה, ושמח שהכול היה רק תאונת זיכרון.

כך נעשיתי תלוי באדיבותם של אחרים.

כל תקלה שיש לי- אני נושא אותה לאחרים כמו ילד המביא צעצוע שבור. יש בזה בושה, אך גם השלמה: אינני רוצה עוד להעמיס על מוחי קומות מיותרות. כי בסוף, הרי הכול הולך- הידע, המכשירים, וגם אנחנו.

ובכל זאת, אינני טיפש:
אני יודע שבשעתו הבנתי את תורת איינשטיין לא רע.

יודע גם שאם אחזור ללמוד- זה חייב להתחיל מהאדמה: יסודות, אבן לאבן, היגיון ראשון וברור. בלי לדלג, בלי קיצורי דרך, בלי להתנהג כאוטומט. אני בנוי כמו מגדל קטן- לא אעלה קומות בלי לבדוק תחילה את תנועת הקרקע תחתיי.

אבל הבשילה בי גם תבונה אחרת- גדולה ונינוחה יותר. אם אינני לומד עוד טכניקות, הרי שאני לומד ליהנות.

מגלידה חמצמצה-מתוקה שמפשירה על הלשון, מאוכל שעבר דרך יד אוהבת, מיומנת ורחומה, מיין שמספר סיפור אחר בכל שלוק, מסרט טיפשי אך שמח, ומריקוד פראי שמזכיר שהעולם כולו נולד פעם מתוך תנועה כזו.

וגם מצפייה בחיה טורפת וברעדה העדינה של הנטרפת- משחק קוסמי עתיק יותר מכל שיעור.

זהו השיעור האמיתי של הגיל: לא כיצד לשלוט במחבט, אלא כיצד להניח לו.

וכך אני הולך היום, לא כמסתתר מן החיים, אלא כמי שגילה סוף-סוף שהידע הגדול ביותר הוא לדעת מה אינך חייב לדעת - ומה עודך יכול לאהוב.