המשונים של ילדותי

רחוב שאר-יישוב במושבה היה אז רק שביל דק של התחלה. כביש טרי נפרש עליו כמו עור חדש על מקום שטרם ידע מי הוא. האור של החשמל הגיע לביתנו מיד אחריו. על הכביש הזה, שהוביל לבית הספר הממלכתי שלי התחילו לחלוף האנשים שנשארו מוארים בתוכי.

הילד הראשון-

קטן, קופצני, ראשו מוטה כאילו ביקש להקשיב לעולם שמתחת לרגליים.

אימו הלכה במהירות, והוא נגרר אחריה בצעדים שבריריים מדי בשביל הרחוב החדש. ללא בושה צחקנו. אחד זרק לחלל האוויר מילה פזיזה, וכולנו אימצנו אותה."קפיץ-קפוץ" קראנו לילד האומלל. רק הרבה שנים אחר כך הבנתי שהצחוק ההוא היה בעצם בקשה — שלא לראות.

שימחה הגיעה מכיוון אחר לגמרי-

עולה חדשה שנכנסה לכיתה כמו רוח שמסדרת מחדש את הניירות על השולחנות. היה בה חוסר שקט שלא נשמע, רק רטט נעלם. פתאום שלפה מחטים מהקלמר, כאילו ביקשה להחזיק משהו חד שיציל אותה מהסביבה העויינת. כולנו, כולל המורים פחדנו להתקרב אליה.

יום אחד נעלמה. איש לא שאל.

אולי כולנו פחדנו לגלות מה יש מאחורי המילה "שימחה" כשאינה מגיעה. נעלמה לנו לעולמים.

ובמסדרון נתקלנו בו-

נער גדול, פניו חרושים בתוגה מבוגרת הרבה מגילו. פעם חשבתי שהוא נושא את הכאב והאומללות של כולנו. מפה לאוזן נשמעה האבחנה: "תסמונת דאון".

הוא צלע, רגל אחת הולכת קדימה והשנייה כמו מתווכחת איתה. נעליים עצומות, צעד שנאבק להיות צעד. הסתכלנו עליו מרחוק, מנחשים בלי להבין. יש אנשים שהזיכרון שומר עליהם כצל, צל שממשיך ללוות. נודע לנו שנפטר בנעוריו.

מאיר-

ילד דק, כאילו העולם חסך ממנו טיפת צבע. אפו הארוך קודם לו, שואל שאלות אוויל שלא ששנו לענות עליהן. אני זוכר שחטפתי ממנו לא פעם אגרופים קשים. זו הייתה דרכו להתבטא. הוא הסתובב בינינו בלי מקום לשבת בו באמת. ולא ראינו כמה זה קשה לחיות כך, חצי בפנים וחצי בחוץ.

ובתוך כל אלה-נילי-

נקודת אור קסומה לגבי. ילדה שקטה. כמעט שקופה. אי של שלווה בתוך כיתה שהייתה פעם רועשת מדי לעולם הקטן שלנו. לא עשיתי דבר איתה, לא דיברנו, לא הייתי קרוב להיות חבר או ידיד שלה. הרבה שנים היא נשכחה, ובכל זאת, היום היא צצה בזיכרוני. כמו אור שמגיע מן הצד, לא כדי להאיר, אלא כדי להזכיר שיש אפשרות כזו.

עכשיו, בגיל שמונים, אני חושב עליהם שוב.

על כל אלה שקראנו להם "משונים". האכזריים יותר קוראים להם היום "לא לגמרי מבושלים". ומה שהיינו באמת- ילדים שפחדו ממראות המושבה שהפכה במהירות לעיר והאתגרים שהציבה בפנינו.

פחדנו מהשונה, מהפגוע, ממה שאינו יודע להתיישר עם השורה.

והיום אני מבין- הם היו מפת הדרכים האמיתית של ילדותי. דרכם למדתי שלא כל צעד אחיד, שלא כל ילד נולד עם אותה רכות, ושיש מי שהלב שלו לוחש בשפה שאנו לומדים רק כשמתבגרים.

ואת כל זה - ידעתי רק הרבה אחרי שהכביש נסלל, שהחשמל הגיע לביתנו.