ביצה על קו התפר

באותו בוקר קמתי מן השינה העמוקה וביקשתי מחברתי -

לא ביצה קשה, לא רכה.

ביצה על קו התפר.

אמרתי זאת בדיוק שהיה גדול ממני,

כאילו המילים כבר ידעו את דרכן.

היא הסתכלה בי במבט רך וקשוב.

נישקתי אותה, והיא החליקה את ידה מטה, מתחת לבד-

לא כתשוקה, אלא כמגע שמכיר את כל מה שנשחק בי:

גיל שמונים, העייפות, המקומות שעוד לא הוצאתי לאור.

על שולחן פינת האוכל המתינה כבר ביצה -

לא רכה, לא קשה, שלמה וקלופה.

אכלתי אותה עד תום, בלי מלח.

חברתי יודעת אותי.

לא מתוך רגשנות - אלא מן הקריאה השקטה שהיא עושה בי,

כמו מי שמזהה סדק עוד לפני שהוא נפתח.

בתוך המגע, השקט וחום הביצה בכף היד,

הבנתי שהמחשבה אינה מרחפת מעלי -

היא נמתחת כאן, בין העור למילה,

בין מה שנראה לבין מה שנזהרנו לומר.

כאן אני מתחיל לנסח את עצמי, לא כלפי העולם - כלפי עצמי בלבד.

עמדתי שם, בין בוקר נקי לבין רעד לא-מוגדר,

והבנתי שהיציבות שהאמנתי בה -

תמיד הייתה בד דק, תפירה אחת של הרגל וזיכרון.

כשסיימתי את הרהורים היא הביטָה בי לרגע

ונשפה קלות על פני, כמו מרגיעה קמט סורר.

ובאותו רגע חזרתי אל ממדי הטבעיים, אל השגרה הפנימית שלי.

האור טיפס קמעא, הרוח שככה,

והבית שב לנשימתו הרגילה.

ובפשטות הזו עלתה בי האמת כמו זריחה איטית.

החיים, מן הרגע הראשון ועד חוט התפר האחרון,

הם מסע ארוך של אשליה -

אשליה שאנחנו תופרים מחדש בכל יום,

כדי לא להרגיש עד כמה דק החומר שמחזיק אותנו עומדים.