המנגינה שבי

 מגיל צעיר הייתה המוזיקה ברקע חיי, לא כמתת שמיים אלא כצליל רחוק שמבקש להתקרב. אחותי הבכורה למדה פסנתר, והתווים הראשונים שחדרו אל אוזני חיפשו את דרכם דרכה - מהוססים, מתעקשים, מנסים להיאחז בלוח המקשים. בגן חשבו שיש בי כישרון: ראו אותי מטופף ברגל בקצב מדויק, כאילו נולדתי לכך. אבל זו הייתה רק תנועת ההד של אבא. ממנו ניסיתי ללמוד הכול, עד שבשלב מסוים התחלתי להתרחק מעט מדרכו הישרה עד כאב.

הפגישה עם מורה המוזיקה בבית הספר - אוטו גרוניך, אביהם של אילן ושלמה- הבהירה את האמת: אין בי כישרון נגינה. הוא זרק אותי מן המקהלה ומן החליל בנחרצות שאי-אפשר להתווכח איתה. את מה שלא קיבלתי מאבא ירשתי מאמא - אוזן אוהבת מוזיקה, אבל לא מוזיקלית. אבא ניגן בכינור בילדותו באודסה; הייתה לו שמיעה מעולה שנחלשה עם השנים, וחלק מחירשותו המאוחרת ירשתי גם אני. אך אהבתו למוזיקה נשארה חדה ובהירה. "הקדמה ורונדו קפריציוזו" של סן־סנס היה אהוב עליו במיוחד, ואני זוכר את עצמי מחפש קלטות של היצירה הזו בכל חנות מזדמנת, מניח אותן לפניו כנראה על מנת לרצות אותו על חוסר כישרוני.

בצד השני של המשפחה הכישרון פרח. בנות הדודה מחיפה ניגנו בפסנתר כאילו ידיהן נולדו לכך. בלילות הסדר הן היו גם שרות - קולות נקיים וגדולים, גאווה משפחתית שמילאה את הבית. אחת מהן הפכה למורה לפסנתר, והבן של השנייה מוגדר בין השאר כמלחין, מעבד ופסנתרן. משפחה המשלימה מעגל שנראה טבעי להן מאוד, רחוק מאוד ממני.

ובכל זאת נשאר בי גרעין מוזיקלי קטן. מנגינות מן העבר עדיין מסוגלות להקפיץ בי זרם מוכר, לעורר תנועה פנימית שקטה, כזו שמניעה גם את הרגל - אותה רגל מהגן - בקצב שאי-אפשר לשכוח.

כשגדלתי נמשכתי בעיקר ל"פלייטרס" ולאלביס . עם התבגרותי נטמנו בתוכי "הביטלס"; הן נעשו חלק מהדם שלי. אספתי את כל תקליטי הוויניל, אוצר קטן של נעורים שנעלם ברגע אחד - ביום שבתי מסרה אותם בתמימות לחבר שלא חזר מעולם, ולקח איתו לא רק תקליטים אלא שכבה שלמה מזיכרונותיי.

מאוחר יותר באה המחאה- בוב דילן, כמעט כהתגלות. אספתי תקליטים, אחר כך קלטות ולבסוף דיסקים - מהדורות נדירות מחו״ל. דילן, פיט סיגר וכל החבורה שסבבה אותם הפכו לאיים בטוחים בזרם חיי. ובהמשך הצטרף גם ויסוצקי לחבורה, בזעם הברור שלו, ברוסית שהייתה חלק מהבית, אך לא הפכה לשפה שלי.

אהבה שקטה וחזקה שמורה אצלי לשופן. אולי מהימים שבהם אבא עצר באמצע נגינה של אחותי והצביע על הטעות ("פאלש", כך אמר). אולי בגלל ניסיונו למשוך אותה אל רמתן של בנות הדודה הכישרוניות. אחותי הצעירה ניסתה גם היא את מזלה, ונכנעה אחרי כמה שנים. בבגרותי רכשתי פסנתר לבני - כמנהג העובר מדור לדור. הוא למד מעט, אִלתר הרבה, ולבסוף וִיתר. הפסנתר נשאר כרהיט גדול, נושא בתוכו הד של אפשרות שלא התגשמה.

ורק בבית הזקנים התחלתי לשיר. שם הרגשתי שמותר לזייף, שמותר לתת לקול שלי לצאת כמו שהוא. רק את "התקווה" איני מזייף - ומעולם לא שרתי את ההמנון. אינני יודע למה; אולי יש מנגינות ומלל שהלב לא מוכן להוציא.