הבלדה של מירי לפיד

.

הַבָּלָדָה שֶׁל מִירִי לַפִּיד / סִפּוּר קָצָר מְנֻקָּד / ©רבקה ירון
*
תּוֹסִיפוּ לָהּ שָׁנִים כְּכָל שֶׁדַּעְתְּכֶם נוֹחָה, הִיא תְּחַיֵּךְ וּתְהַנְהֵן 
בְּרֹאשָׁהּ. וְאָז, אִם נְהַגְתֶּם יָפֶה כְּלַפֶּיהָ, הִיא תְּסַפֵּר לָכֶם אֶת
כָּל הָאֱמֶת עַל "מָה יֵשׁ לָךְ, גְּבֶרֶת לֵוִין" (כֵּן, הַשִּׁיר הַהוּא שֶׁ
מִּי זוֹכֵר הַיּוֹם, לֹא נוֹרָא, יֵשׁ וִיקִיפֶּדְיָה, תִּתְעַדְכְּנוּ בַּעֲבַרְכֶם)
(אוּלַי בֶּעָבָר שֶׁל הוֹרֵיכֶם, תָּלוּי בְּגִילְכֶם, הַכֹּל פָּתוּחַ-סָגוּר-)
כִּי הִיא, גְּבֶרֶת מִירִי לַפִּיד, שֶׁגַּם הַיּוֹם נִרְאֵית צְעִירָה לְפָחוֹת
בְּעֶשְׂרִים שָׁנָה מִגִּילָהּ, הָיְתָה זוֹ שֶׁרָאוּ אֶת יְרֵכֶיהָ, פָּתְחָה כַּפְ
תּוֹר בְּחֻלְצָתָהּ וּשְׁאַר פְּרָטִים בַּשִּׁיר הַהוּא, קְצָת עֲצוּבָה, גַּם
הַיּוֹם קְצָת עֲצוּבָה, קְצָת הַרְבֵּה, כִּי אָמְנָם כְּבָר לֹא יוֹשֶׁבֶת בְּ
בֵית הַקָּפֶה "וֶרֶד" (מָה קָרָה לְבֵית הַקָּפֶה הַהוּא?), הִיא עוֹד
מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת הַבָּלָדָה שֶׁבְּשִׁרְבּוּטֶיהָ הִתְחִילָה אָז, 1969.
תָּאֲרוּ לָכֶם, יוֹתֵר מִמַּחֲצִית הַמֵּאָה מֵאֲחוֹרֵינוּ וְהַבָּלָדָה הַהִיא
עֲדַיִן לְפָנֶיהָ. וְהִיא עַצְמָהּ לְפָנַי. כֵּן, כֵּן. הִנֵּה:
מָה קָרָה שֶׁעָבַרְתְּ לִירוּשָׁלַיִם, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ.
מָה קָרָה שֶׁאַתְּ עוֹד בִּירוּשָׁלַיִם, הִיא שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי.
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁכָּאן תּוּכְלִי לִכְתֹּב אֶת הַבָּלָדָה, אֲנִי שׁוֹ
אֶלֶת אוֹתָהּ. עַכְשָׁו הָעֵת לַבָּלָדָה עַל יוֹאֵל מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן,
הִיא עוֹנָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁנָה, הִיא מוֹסִיפָה. מָה עִם הַבָּלָדָה שֶׁ
לָּךְ, אֲנִי כְּמוֹ מִתְעַקֶּשֶׁת אֲבָל בַּעֲדִינוּת-בַּעֲדִינוּת. שֶׁלִּי חֲסֵרָה אוֹ
פְּטִימִיּוּת, עוֹנָה מִירִי לַפִּיד בַּעֲדִינוּת-בַּעֲדִינוּת, כְּמוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לְהַ
כְּאִיב לִי (אוֹ לְעַצְמָהּ?). כִּמְעַט סִימָתִי אוֹתָהּ, מוֹסִיפָה, וּבְלַחַשׁ 
מַצִּיעָה לִי, בּוֹאִי נַעֲבֹר נוֹשֵׂא- 
.