מלך השכונה

שיחקנו אז באינספור משחקים. רובם פשוטים, מוכרים, כאלה שעוברים מילדוּת לילדוּת ואינם צריכים הסבר. אין לי עניין בהם. מה שנחרט הם המשחקים שהמצאנו לעצמנו - כאלה שקשה לספר היום בלי להישמע אכזרי או מוזר. במיוחד כשאני כבר בן שמונים פלוס.

המשחק הראשון היה הארנק. קשרנו חוט תפירה לארנק ריק, ובין הערביים היינו מניחים אותו באמצע המדרכה ברחוב רוטשילד. אחר כך התחבאנו מאחורי גדר או פינה של בית. כשעבר אדם - רצוי זקן - והתכופף להרים את הארנק, משכנו בחוט. הארנק היה בורח לו מהיד, מחליק על האבנים, והוא היה נרתע לאחור, מבולבל. צחקנו בשקט.

באותו עיקרון עשינו גם נחש. סמרטוטים ישנים, מגולגלים לצורה ארוכה, חוט בקצה. משכנו אותו פתאום על המדרכה והבהלנו את ההולכים והשבים. לפעמים זה נגמר בצעקה, לפעמים בקפיצה חדה לאחור.

תעלול נוסף היה קופסת מים. קשרנו חוט דק בגובה הירכיים בין שני עמודים נמוכים. באמצע חיברנו קופסה מלאה מים. מי שנתקל בחוט הפיל את הקופסה על עצמו - רטוב, מופתע, מושפל לרגע. גם את זה עשינו מול הכניסה לבית שלנו. צד אחד של החוט נקשר לשער.

אני לא זוכר הורים. לא זוכר תלונות או עונשים. בזיכרון שלי פשוט היינו ילדים. למעשה - אני ארגנתי הכול. עד גיל שתים-עשרה בערך הייתי מלך השכונה. כך קראנו לזה.

בבית הספר זה היה עולם אחר. שם הייתי נחבא אל הכלים. לא מורגש, כמעט לא קיים. השובבים היו אחרים: הם הניחו נעצים הפוכים מתחת למפת שולחן המורה, פיזרו סוכר על הרצפה. בזה לא השתתפתי. אולי מהפחד - אולי פשוט לא משם באתי.

במשחקי כדורגל נבחרתי אחרון בחלוקת הקבוצות, אם בכלל נבחרתי. במחניים הייתי טוב רק בדבר אחד: להתחמק. לא לתפוס את הכדור, לעולם לא. להיעלם ממנו ברגע האחרון.

אני גם זוכר שבכיתה גבוהה יותר שיחקתי פעם בלורות (גולות) עם כמה בנים. היה קיץ, החול חם. לחברי שמואל מנווה־חיים יצא פתאום, מבעד לשולי מכנסיו, אשך - אדמדם, משורג. הפניתי את תשומת ליבו. הוא האדים ואמר: גם לך ראיתי. לא האמנתי לו- הקפדתי בכך. ויחסנו התנתקו מאז.

ואני חוזר לשכונה. למשחק המטפחת. ישבנו על הריצפה במעגל, אחד רץ סביב ומניח מטפחת מאחורי אחד היושבים. היושב היה צריך לגשש כל הזמן בידיים שנשלחו לאחור. באותו סיבוב אני רצתי עם המטפחת. רגע לפני שהנחתי אותה מאחורי איטקה שחיבבתי אותה, ראיתי - מבעד לחולצה הרופפת שלה - שתי בליטות קטנות, כמו קרניים* המבצבצות מהחזה.

לא אשכח את זה לעולם.

היום אני חושב שאולי התכופפה במיוחד. אולי למדה משהו מאחותה שהייתה מבוגרת ממנה בכמה שנים. אז לא ידעתי להסביר דבר. רק הרגשתי שמשהו זז בי, משהו נסוג.

זה היה, בדיעבד, תחילתה של פרישה. לא מהמשחקים, אלא מהמלכות. מהשליטה על ילדי השכונה. מאותו יום כבר לא רצתי אותו דבר. לא משכתי חוטים באותה קלות. משהו בי העדיף להיעלם רגע לפני שהכול נחשף. מלך השכונה ירד מהכתר - בלי טקס, בלי הכרזה, רק עם מבט אחד, קצר, שלא ידע עוד היכן להניח את עצמו.

(*על פי רשות הטבע והגנים: בשפה העברית קרניים הוא שם כללי לבליטות שונות החורגות מגופם של בעלי חיים.)