מבחנים / מיקרו-טקסט /

התמודדות עם מבחנים אחרי מלחמה: אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו מועדי הבחינות באוניברסיטה. למרות החששות שלך בשל המלחמה אמך עודדה אותך לגשת למבחנים. את נגשת למבחנים אבל מרצה אחד שנוהג להעביר רק סטודנט אחד במועד א' ואת עוברת את המבן ונגשת למבחן במקצוע שבו היית בטוחה בו. המרצה היה מופתע וקרא לך ואת התווכחת איתו עד אשר הבנת שלא ענית על כל השאלות הכתובות ופרצת בבכי ומרצה אחר שהיה על יד בקול נמוך ספר על אמך והבין שלא היית כאן והתחשב בך ואמר שתבחני אחרי הכול והוא נראה בטוח ורגוע ומנחם, אולי לא בסדר הזה. תודה רבה לך רבקה היקרה, ערב טוב וחמים.

המיקרו-טקסט מתאר  את חוויית מבחנים  שלך באוניברסיטה בתקופה אישית ולאומית קשה, שבה לימודים אקדמיים נפגשים עם מחלת אם, מלחמה ועומס נפשי כבד. האדם אינו נבחן רק בידע, אלא גם במצבו האנושי, ושלעיתים הבנה, חמלה וגמישות חשובות לא פחות מציונים ודיוק אקדמי.

תודה רבקה יקרה על השיתוף בסיפור מחייך במיקרו-טקסט הזה.

יום טוב ושקט

שמוליק

אמך גילתה גדלות נפש ואהבה גדולה אליך, כשאמרה לך לגשת לבחינות. גם המרצה התנהג בדרך כה אנושית ומיוחדת. מרגש הסיפור הזה שלך. ימים לא פשוטים כלל. 

הזכרון הזה שלך צבט את לבי.

שנים כל כך רבות עבורו, כל כך הרבה מים זרמו בנהר,

ואת חוזרת אל הזכרון הזה כמו היה זה אתמול.

אמא שלך חולה, מאושפזת במצב קשה בבית החולים

ולך יש מבחן באוניברסיטה.

ואמא כמו א

מא, אומרת לך לגשת למבחן,

שלא תדאגי לה יותר מדי, עכשיו המבחן חשוב.

אבל לך, לך רבקתי היקרה, לא היה בדיוק ראש למבחן

ואת טעית בקריאת השאלה, טעית בהבנת כוונת הבוחן.

כן, לא פשוטים היו הימים. אבל

אבל נתקלת גם במרצים שיש לבם לב פועם בחזה,

כאלה שראו אותך והבינו...

הבינו את הבכי שלך.

והדמעות האלו, אני רואה אותן בעיניך 

הן ממלאות אותן כשהזיכרון הזה עולה בך.

58 שנים חלפו, אבל הזיכרון הזה עדיין חי בתוכך

וכואב...

מחבקת אותך רבקתי היקרה, מחבקת אותך חיבוק חם ואוהב.