הוד מעלתו

לא משתכנעת: למשפחה שלך יש קבעון על שעון אומגה והשעון מנסה לשכנע אותך שהוא שעון טוב ללא סיבה, סתם הוא עקשן והוא ממהר. תודה רבה לך רבקה היקרה, ערב טוב וחמים.

השיר מתאר דיאלוג אירוני בינך לבין דמות סמכותית (“הוד מעלתו”) אולי הבעל , סביב שעון יוקרתי והאמון בו. דרך שיחה יומיומית לכאורה נחשף פער בין סמכות, יוקרה ומעמד  לבין ביטחון עצמי, בחירה אישית והתעקשות שקטה.

לא תמיד סמכות, יוקרה או מוסכמות חברתיות קובעות מה נכון. לעיתים דווקא ההתעקשות הפשוטה והאישית, גם אם היא נראית שולית או עקשנית, מבטאת חירות, זהות ויכולת לעמוד מול כוח וזלזול בלי צורך להוכיח דבר.

תודה רבקה יקרה על השיר.

סופ"ש רגוע ושקט

שמוליק

השעון כסימבול לזמן. לא משנה אם הוא אומגה או לא, הזמן טס ביעף ולא מתחשב בכלום.  

גם במשפחתנו האמינו רק בשעוני אומגה: לאבי היה שעון אומגה, לסבי היה שעון אומגה-לאחי היה שעון אומגה, וכך גם לאמי ולאמה. כשהגיעו אלי-כבר לא יכלו להרשות לעצמם שעון אומגה בשבילי ואני קיבלתי חיקוי לא כ״כ מוצלח! וברגע שיכולתי להרשות לעצמי קניתי לי קרטייה טנק-כי אותי מעניין העיצוב יותר מהשם! אבל ממש מבינה לנפש הכותבת-שעבורה האומגה הוא סימבול למשפחתיות ולמסורת! והמסר עבר! 

כן, שעון כסמל לסטטוס. הוא

מרים את שרוול החליפה, כדי שכולם יראו,

על פרק ידו ענוד בגאווה שעון אומגה.

הרי בשעון שלך אי אפשר לראות את  הזמן,

הוא אומר בגיחוך.

היום, אם היו שואלים אותו מה השעה,

הוא בודאי היה מושך את שרוול החולצה,

מוציא את הטלפון מהכיס וקורא את השעה על הצג

אבל עדיין מבליט את פרק היד עם שעון האומגה...

אצטט קטע משיר שאהבתי

but nothing can change the shape of things to come

ובאמת.... לא משנה איזה שעון מראה את צוק העיתים הדוהר בסערה.

יפה ומעורר עד מאד, רבקה.