קוראים לי מוטי. אני אח מתלמד בבית החולים הפסיכיאטרי "גבעות השמש".
האוויר פה תמיד מריח כמו שילוב בין אקונומיקה ישנה לבין גינה אחרי גשם.
לפעמים אני לא בטוח אם הגעתי לכאן כדי לטפל באחרים או כדי שמישהו יטפל בי.
הדלתות לא נעולות - לא כי אנחנו חופשיים, אלא כי כולנו יודעים שאין לאן לברוח.
העולם שבחוץ מטורף יותר מזה שבפנים.
--
בבוקר מסוים, בזמן שאני לוגם קפה פושר בעמדת האחיות, ראיתי אותה, מרינה.
היא ישבה בגינה, לבושה בסוודר עבה מדי לעונה, מביטה בענן אחד כאילו הוא מספר לה סוד.
רחל האחות לחשה לי: "זו עם הסיפורים המלחמתיים. תחכה, עוד תשמע."
מאוחר יותר, בחדר הטיפולים, שמעתי את ד"ר בוריס שואל אותה:
"מה ראית היום, מרינה?"
"המטוס ירד בגובה מסוכן, גלגליו חורקים באוויר, מתנדנד שמאלה וימינה, מתיישר בדיוק מול דלת קרון הרכבת. כשהתקרב למאה מטרים, הטייס פתח באש. כדורים פילחו את לוחות העץ, חלקם פגעו באדמה, רובם ננעצו בדפנות. מתוך הקרון בקעו צעקות,לא של כאב, אלא של קללות כלפי הטייס הארור. אני הצמדתי את ראשי עמוק יותר לשוחה החפורה באדמה. לא כל כך מפחד, אלא כדי לא לשמוע. הרעש בשמיים דעך ונעלם. הרמתי בזהירות את ראשי, ואז קמתי ורצתי לקרון. בכוח הזזתי את הדלת, מגדילה את הפתח עד מעבר מלא. אנשים קפצו החוצה; סייעתי להם לרדת, ואז טפסתי זוג ילדים קטנים ורצתי איתם אל מקום שנראה בטוח.
"מי ההורים שלכם?" שאלתי. הילדים בהו בי בדממה, עיניהם ממצמצות. לפני שהספקתי לחזור על השאלה, ערפל כבד ירד. שלחתי יד לחבקם, אך אחזה רק בקרעי ערפל.
"לא... לא שוב..." לחשה כמעט בבכי, ועצמה עיניים.
"נעלמו לי," היא אמרה, והעיניים שלה התרוקנו.
בוריס לחץ על כפתור הקלטה קטן. אני ידעתי שהוא שומר את זה במחשב שלו, בתיקייה בשם "מרינה בורחת".
מה שלא ידעתי אז - הוא התכוון למכור את הסיפורים האלה למוציא לאור של ספרי מדע בדיוני.
למחרת עברתי ליד חדרה של מרינה
בצד המיטה ישבה אחות רחל.
"מרינוצ'קה, התעוררת? שוב אותו דבר?"
מרינה הנהנה.
"אנחנו חייבות להתרחץ," אמרה רחל.
"חייבות?"
"כן, את... קצת לא מריחה טוב."
"מה?! אני מסריחה? את מסריחה! צאי מכאן!"
רחל יצאה, וחזרה כעבור שתי דקות עם ד"ר בוריס.
"מרינה, שוב צעקות?" קולו רך אך תקיף.
"היא אמרה שאני מסריחה."
"רק אמרתי שצריך להתרחץ," ניסתה רחל.
"לא מריחה! את שומעת?!"
"את הולכת להתרחץ," פסק בוריס.
"לא רוצה!"
"אם לא, תישארי בחדר."
"לא אכפת לי."
הוא שתק רגע, ואז: "ואם לא, אין סיגריות."
עיניה נפערו. "אלו הסיגריות שלי!" היא נלחמה בעצמה, אך נכנעה. "אני אתרחץ, אבל לא איתה."
--
לא כל הסיפורים במחלקה היו על מלחמה.
רותי, כמו שחקנית בתיאטרון ישן, צעדה במסדרונות עם מבט דרמטי.
לצידה היה יואב, עורך דין לשעבר, שהגיע בגלל "תקרית עם ברווז" (לא הסכים לפרט).
הם צחקו בגינה, והצחוק שלהם התערבב עם קרקורי היונים.
אני ידעתי שאני עד לסיפור אהבה משוגע.
רק שלא תיארתי לעצמי כמה משוגע הוא הולך להיות, במיוחד כשזיכרונו של יואב התחיל להיעלם.
--
כדי להזכיר ליואב מי זו רותי, היא גייסה את כל המחלקה:
דני הפילוסוף כתב "חוזה אהבה". הסתכלתי עליו: שלושה עמודים מקופלים, הפוך. לא רק מהסוף להתחלה, אלא גם הטקסט כתוב מהשורה התחתונה כלפי מעלה.
דני טען ש"אמת לא נכתבת, היא מתגלה תוך כדי שהדף נכנע".
מרים המלכה ערכה טקס עם כתרי קרטון.
אפילו בוריס שיחק "שופט עליון של הלבבות".
מרינה צפתה מהצד, לפעמים מחייכת, לפעמים נראית כאילו היא בכלל בשוחה מתחת לאש.
--
באותו ערב, עברתי ליד המשרד של בוריס.
הדלת הייתה פתוחה, וראיתי אותו מעביר קבצים למקליט־דיסק.
הקבצים היו מסומנים בשמות: "מרינה - הפצצה", "דליה - נפילה אינסופית".
הוא חייך לעצמו. זה לא היה חיוך של מטפל שמצא פתרון, אלא של סוחר שמצא סחורה.
--
בעוד יואב מנסה לזכור את רותי, פרץ משבר אחר:
עמוס טען שגנבו לו את הענן.
ה"ענן" התברר כבלון הליום בצורת ענן, שנמצא קשור למיטה של דני הפילוסוף.
דני החזיר אותו רק אחרי שחגגנו לו יום הולדת מוקדם.
מרינה התבוננה בחגיגה הזו כאילו הייתה חלום טוב שהיא פוחדת שייעלם בערפל.
--
יום הביקורים הוא קרקס רגשות: חיבוקים חמים מדי, מבטים זהירים מדי, מתנות חונקות.
מישהו מהמשפחות לחש לי: "פה בפנים לפחות יודעים שהם משוגעים. בחוץ, כולם חושבים שהם בסדר."
מרינה לא קיבלה אף מבקר. היא ישבה בחדר והדליקה סיגריה.
"כולם שלי," היא אמרה לי פתאום. "הילדים, העננים, העיר הנצורה… כולם פה בראש. אז מי צריך משפחה?"
אחרי שהביקור נגמר וקצת לפני הליכה לישון, המטופלים רקדו בחדר אוכל סביב רחל שניגנה בפסנתר. בוריס מחא כפיים,דנה עברה בין המטופלים וחילקה כדורים וליטוף לילה טוב.כולם חייכו כי הכל כאן טוב ומושלם.
בחוץ, השמש שקעה מאחורי הגדר הגבוהה. בפנים - הריקודים נמשכו. ולרגע קצר, אי אפשר היה לדעת מי כאן חופשי ומי כלוא באמת.
--
הוצאנו קבוצת מטופלים ל"עולם האמיתי".
שם ראינו אנשים צורחים על בריסטה, רצים אחרי אוטובוס שיגיע בעוד שתי דקות, ומדברים אל הטלפון במקום אחד אל השני.
עמוס לחש לי: "פה כולם צריכים אישפוז, רק יש להם בגדים אחרים."
מרינה עצמה את העיניים ואמרה: "רעש אחר, אבל אותו שיגעון."
--
שמועה התפשטה: העירייה מתכוונת לשפץ את הבניין, מה שאומר פינוי.
המחלקה סערה. דני דרש הפגנה, רותי הציעה שרשרת אנושית, עמוס רצה לשלוח מכתב "מטעמי מזג אוויר רגשי".
מרינה פשוט אמרה: "אני לא עוזבת. פה לפחות הערפל שלי קבוע."
--
יום אחד, מצאתי את מרינה במשרד של בוריס.
היא ישבה מולו, והוא ניסה לשכנע אותה להקליט "עוד חלום אחד".
"זה יעזור לך," הוא אמר.
"זה יעזור לך," היא תיקנה אותו.
כשיצאתי מהחדר, הבנתי שהמשחק ביניהם הוא לא טיפול - זו עסקה.
--
בבוקר אביבי, תחת עץ השסק, יואב הביט ברותי ואמר:
"את… האחות שמביאה לי קפה עם לב, נכון?"
היא חייכה, והוא החזיר לה חיוך של מישהו שזוכר, גם אם רק לשנייה.
מרינה עמדה רחוק יותר, מביטה בענן של עמוס.
"גם אני זוכרת משהו," היא אמרה לי, "אבל אני לא בטוחה אם הוא שלי." היא חייכה. והעולם כולו,המשוגע בפנים והמשוגע בחוץ, עמד מלכת לרגע.
--
שבוע אחרי, בוריס עזב את המחלקה. אמרו שהוא קיבל משרה "במחקר פרטי".
על השולחן שלו נשאר דיסק אחד, לא מסומן.
פתחתי אותו - בפנים היה רק קובץ טקסט אחד:
"למוטי - תיזהר לא להתאהב בסיפורים. הם שותים אותך לאט."
סגרתי את הקובץ.
ובפעם הראשונה מאז שהגעתי ל"גבעות השמש", לא ידעתי אם אני האח המתלמד או המטופל החדש.
--
כולם חושבים שבית משוגעים הוא הקצה של השפיות.
אבל כאן לפחות יודעים שאנחנו משוגעים.
בחוץ, כולם מתנהגים כאילו הם יודעים מה הם עושים.
בחוץ, אנשים משעבדים את עצמם לעבודה שהם שונאים כדי לקנות דברים שהם לא צריכים כדי להרשים אנשים שלא אכפת להם.
הם מבלים שעות בפקקים, קוראים לזה "חיים".
הם בולעים חדשות כמו גלולות מרות, מתווכחים באינטרנט עם זרים, ומפחדים מהשקט יותר מכל דבר אחר.
פה בפנים, השיחות הן על עננים, על קפה עם לב, ועל איך לגרום למישהו לזכור אותך.
שם בחוץ, השיחות הן על ריבית המשכנתא ועל איזה טלפון חדש לקנות כדי להרגיש שאתה לא נשאר מאחור.
אז כן, החיים ה"נורמליים" הם השיגעון הגדול ביותר.
וכשאני יוצא מהשער של "גבעות השמש", אני יודע שהעולם שבחוץ הרבה יותר לא שפוי מזה שבפנים.
ואז אני עוצר לרגע וחושב: אולי בכלל כל השאלה הזו, מי משוגע ומי שפוי, היא לא השאלה הנכונה.
כי בסוף, כשאני מסתכל סביבי, אני לא בטוח בכלל מי יותר מאושר - ה"נורמליים" שבחוץ, עם כל לוחות הזמנים, ההלוואות, הדאגות והחיפושים אחר משמעות או ה"חולים" שבפנים, שיושבים על ספסל בגינה, שותים קפה עם קצף בצורת לב, וצוחקים מצחוק שלא צריך סיבה.
