הציפייה תתמלא...
היא הרגה אותי.
לאט, לאט אך ביסודיות.
רצחה אותי בדם קר ועוד עמדה מהצד וצפתה בתהליך הגסיסה...
זה התחיל מפעימה חסרה.
כשהעיניים נפגשו לראשונה וראיתי את כל מה שרציתי לראות וליבי דילג על פעימה מרוב התרגשות.
זה המשיך בדופק מהיר ורעד במיתרי הקול.
רוק שהצטבר בגרון, כשהתשוקה התחילה לעלות על פני השטח.
לחות בכפות הידיים הורגשה, לחות שהחלה בקצות האצבעות ומשם שלחה זרמים אל מרכז כף היד ומילאה את הכריות באותה הלחות, שהתגברה וזרמה לה אל בתי השחי, שם הורגשו עקצוצים של זיעה ומשם נשלח זרם עז של ריגוש אל הפנים, שהסמיקו באודם ולחלוחית הופיעה מעל השפה העליונה.
הנשימות בחזי, הלכו וכבדו ובבטני נקשרו קשרים, בהתכווצויות חזקות של תשוקה משכרת.
כשהתנשקנו, רעד אחז בכולי.
בשנינו.
ידיים חבקו, זרועות אחזו, אצבעות התחפרו בגוף, בבשר, שפתיים בקושי נשמו...
היא עמדה מהצד וצפתה בנו.
יכולתי לשמוע את צחוקה המגחך. היא כבר ידעה מה מחכה לי וצחוקה רמז לי, שהיא לא תחוס עלי גם הפעם.
אין לה רחמים.
נפרדנו בהבטחה להמשך.
והיא, התגנבה לה בשקט מאחוריי והסתננה שוב אל ביתי.
התיישבה על קצה המיטה, למראשותיי, טופחת בידה על הכר, מסמנת לי לבוא לשכב לצידה.
נשכבתי, ראשי מונח על ירכיה, וידיה הענוגות מלטפות את שערי.
עכשיו זה מתחיל.
ההרג. הרצח שלה.
ליטופיה רק מזכירים לי ליטופים אחרים, שלפני כמה דקות עוד חלפו על גופי.
היא לא נותנת לי להירדם, למרות שאור ראשון כבר מפציע בחלון וגופי כבר זקוק לשינה מבורכת, אחרי לילה מרגש שכזה.
אך היא לא תרפה.
יש לה משימה לבצע. היא צריכה להרוג אותי.
אני אאבק בה הפעם. לא אתן לה לנצח. לא אתן לה להרוס לי עוד אהבה.
יותר מדי פעמים נכנסה ביני ובין אהבותיי.
הורגת אותי כל פעם מחדש.
אבל היא רק מחייכת אלי את חיוכה הזדוני.
ללא מילים מספרות לי עיניה על העינויים שעוד נכונו לי.
איך תענה אותי בליטופיה הרכים, בלחישותיה המתוקות. איך תציף את ימיי ולילותיי בזיכרונות, שיכרונות.
בכניעה, נעצמות עיניי. ליטופיה כובשים אותי לתרדמה טרופה.
היא מחכה לי ערה, כשנפקחות עיניי השורפות, מגישה לי כוס קפה ושיחת טלפון שלא נענתה – והריגוש חוזר.
הדופק המהיר עולה והרוק שוב מצטבר בגרון, כשאצבעותיי מחייגות את המספר.
אוזניי כמעט אינן שומעות את הצליל המחייג, כי הלמות ליבי – הולמות בעור התוף שלי.
חיוך מתוק שפוך על פניי בזמן השיחה.
מבטי מתרומם ופוגש את מבטה הבוחן. עומדת לה במטבח, נשענת על השיש, ידיה שלובות על חזה.
כמה היא יפה הבוקר.
חיוכה המתוק המזוייף, מבשר לי שהרעל שבו המתיקה את כוסי, מתחיל לתת בי את אותותיו.
מתי ניפגש שוב? ממלמלות שפתיי במבוכה, מקוות לפגוש שוב את אותן שפתיים שנשקו לי לפנות בוקר. והיא מחניקה צחוק מזלזל בידה, חותמת את שפתיה באצבעותיה, "מנסה" לא להפריע לשיחה.
השפתיים שלי לא מקבלות תשובה וודאית לגבי מפגש נוסף של נשיקות והאכזבה מציפה את הסרעפת שלי בגלים חמים וצורבים, שמגיחים מתוך עיניי כשהשיחה מסתיימת ללא תוצאות – ואז נוחתת לה ההבנה כרעם ביום בהיר!
היא הצליחה להערים עלי גם הפעם.
ידי מונפת להכותה, אך נעצרת באוויר.
על פניה היפות שפוך מבט תמים כל כך!
עיניה אומרות לי במפורש – הרי אמרתי לך!!
היא מושיטה את ידה אל שלי, בעדינות משיבה אותה בחזרה למקומה ובדרך נושקת לי בתוך כף ידי ושולחת קריצה מתגרה. ועיניה שוב משיחות לי – אין לך ברירה.
כתפיי שחות, ראשי שפוף. איך הצליחה שוב לשטות בי?
היא מהלכת לצידי ברחוב, בדרכי לעבודה, לקניות, לסידורים, זורה מלח על פצעיי, מסרבת להניח לי ולו לרגע אחד.
לא נותנת מנוח. מדלגת לידי בשובבות, מנפנפת מול עיניי את מראות הלילה האחרון, עיניה מודיעות לי - שאוכל רק לחלום עליהם. עוד רחוק היום בו אזכה לחוש שוב את אותה להבה.
יש דרך ארוכה לעבור כדי לזכות בכזאת אהבה ובינתיים, היא כאן כדי להרוג אותי.
להרעיל אותי ולצפות בגסיסתי בהנאה צרופה.
למה שתתן לי פעם אחת להנות? הכלבה...
קללות עומדות על לשוני, להשתלח בה, לומר לה את כל שעולה בראשי, על מה שהיא שווה בעיניי.
אבל היא לא נרתעת. קוראת את מחשבותיי ומפריחה לי נשיקה באוויר, בשפתיה החושניות, עיניה אומרות לי - שחבל על המאמץ שלי. אין טעם להילחם בה ולא יעזרו לי כל הקללות שבעולם.
כשהטלפון שוב מצלצל, לרגע היא נראית מופתעת.
היתכן שתכניתה עלולה להיכשל? תקווה מתעוררת בקרבי! ליבי שוב הולם באוזניי ובחזי, כמעט קורע את חולצתי ובקושי רב מתייצבים להם מיתרי קולי, כדי להביע את געגועיי, את כמיהתי הזהה למפגש נוסף, אך גם שיחה זו מסתיימת בלא כלום.
הפעם, היא אינה מנסה אפילו להסתיר את צחוקה והוא מתגלגל ברחוב לכל אורכו.
צחוק מלגלג, מזלזל משפיל ורומס.
הרעל מהבוקר שב ומחלחל בדמי, מורגש היטב כשהוא זורם אל ליבי, שנמעך בעצבות והפעם מאדימות פניי מכעס עז, שמציף את כולי.
איך היא מעיזה?! החוצפנית המופקרת הזאת?!
מתעללת בי, מזלזלת בי, צוחקת עליי בקולי קולות – הורגת אותי לאט, לאט.
בתנועה מהירה, ידיי אוחזות בגרונה, מנסות להחניק את צחוקה, לחנוק אותה.
להעלים אותה מחיי.
להרוג אותה. לרצוח אותה.
פניה היפים מאדימים, אך עיניה מתריסות בי – אי אפשר להרוג אותי, זה ברור לך, נכון? הרי אי אפשר לחיות בלעדי, את זה כולם יודעים...
אחיזתי בצווארה הענוג נחלשת. ידיי מתרפות וגולשות מגופה, משתלשלות בתבוסה. גם הפעם לא הצלחתי להכניעה.
היא מלטפת אותי בהבנה, עיניה מזדהות איתי – אני מבינה. זה קשה. אין מה לעשות, אבל צריך לקבל את הדין ולמות. לגווע בשקט.
שבירה מורגשת בליבי.
רעד אוחז את גבי והיא מחבקת אותי בעדינות, מנשקת את פניי, מוחה את הדמעות.
עיניה מביעות רוך שכל כך לא מתאים לה.
השנאה משתלטת עלי וידיי הודפות את גופה המנחם מעלי.
רגליי נושאות אותי בריצה, לברוח ממנה, הכי מהר, הכי רחוק שאפשר.
אך צחוקה המלגלג המשפיל המזלזל, מתגלגל בעקבותיי, רודף אותי כלהקת זאבים,
שרק מחכים לשעת הטרף שלהם.
בשובי אל ביתי, היא מחכה לי על מפתן דלתי.
עיניה שוחקות אלי – אי אפשר לברוח ממני. אני תמיד אחכה לך כאן, בין הסדינים, הכריות, המצעים והבגדים, הכלים הסירים, הרהיטים. תמיד אזכיר לך את קיומי,
מהרגע שיפקחו העיניים לבוקרו של יום חדש ועד שתצא נשמתך בגלל המפגש המיוחל, שאולי לא יקרה לעולם...
בצעד נואש, אצבעותיי מחייגות שוב את המספר, לשמוע את הקול, לחוש את הריגוש, לקבל אולי הזמנה או כמה מילים של אהבה – אין תשובה.
הפעם האכזבה כל כך שורפת והשרפה מכלה את כולי. ליבי וגופי בוערים במשך שעות, ימים, שבועות...
והיא רוקדת סביב האש, עולצת וחוגגת את ניצחונה הנוסף, עיניה בורקות בלהט הלהבות, זורחות אלי – כמה אני אוהבת אותך!
האודים העשנים של גופי, מתפוררים לאפר ועפר, רמץ חם ולוהט של גחלים לוחשות.
זהו היא ניצחה.
הרגה אותי. שרפה אותי כליל. רצחה אותי בדם קר ונשארה כמובן לצפות בגסיסה.
בדעיכת המדורה.
היא אוספת את שרידיי המפוחמים אל זרועותיה האוהבות.
את מה שלא כילתה האש, מכלה בי עכשיו אהבתה.
בעוד היא מלטפת את פניי החרוכות, נשמעות לחישותיה הרכות, צורבות נתיבים אחרונים בנשמתי הדועכת:
"אל דאגה. בעוד כמה ימים יחזרו החיים לסורם. מה שבאש נשרף, יצמח מחדש.
מה שבכאב נרצח, יתמלא חיים בשנית ואני, אהיה כאן תמיד. מלווה, עוקבת, צופה בציפייה – הציפייה שלך. עוד אהרוג אותך שוב מרוב ציפייה, עד שתצלח דרכך למלא אותה... אותי..." מהתל בי קולה של הציפייה שלי.
"הציפייה תתמלא..." היא לוחשת ונושקת לי כולה אהבה - וליבי, שב ומתמלא ציפייה...
