חזותו האמיתית של הקניון מתגלה בגרמי מדרגותיו הפנימיים, המוסתרים, מוסלקי האור, פתוחים לשמיים, בין קומות חניונים אפלים ודלוחים, מטפטפי מים נצחיים מאיזה צינור שחובר לו באבחה חסרת אבחנה בין חיבורי בטון חסרי משמעות, המובילים עשרות ומאות רכבים פנימה, אל מאחז השווא הממתין להם בפנים.
אלו העוברים בהם, בגרמי המדרגות שכוחי האל השוכנים בינות רזרבות מרחב ההמתנה של כרכרות העבדים המודרניות, אינם מודעים לכך כי זו זו האמת ולא אותן מדרגות המשפילות עצמן בפני חצאי העבדים-אדונים הללו, עולות ויורדות בסתמיות אין קץ, רומסות תחתיהן את רפי השכל ודלי החושים, המועדים באותה נקודת מגע ראשונית, אותו מקום בו הסרט של המדרגות הופך את פניו והן מתגלות אל העולם העלום, מותירות ביניהן ובין לוח המתכת נימה דקה של ביטחון.
וכך, עומדים הללו, רפי השכל, בתחילת המדרגות הנעות וחוששים מאוד לעלות. אולי הם אלו היחידים המבחינים באופיין הטבעי, האמיתי של המדרגות, שהוא כאופיו של כל הקניון – לכאורה מסביר פנים אך עמוק בפנים אגואיסטי ונקמני, רק תיתן להן הזדמנות והן יפילו אותך במורדן, או בעלייתן וימשכו אותך איתן, אינן נענות לרחשי הלב וצוק העתים של האנשים החלשים.
כשמשווים אותן לאחיותיהן החיצוניות, הממתינות במעברים החשוכים בינות קירות צמנט עולה אנומליה לכאורה – הללו זוהרות ובמרכז העניינים לעומת ההן, המוטלות להן בצד כאבן שאין לה הופכין. אך ישנם מקרים בהן הן דומות – גם החיצוניות יודעות למשוך את הקרקע מתחת לרגליהם של האנשים. הלא פניהן פני שיש ובאותה שנייה בה הן בוכות, מעלות דמעות בדידות הרי מדרך פניהן שומט את הקרקע תחת רגליהם הדורסות של הלקוחות. וכך הן שומרות על מעין מאזן אימה – מי הפיל, מתי וכמה. בימי החורף, כאשר קר להן לאחיות שבחוץ הן בוכות יותר מושכות את הקרקע מהר, אוספות ניקוד לימי הקיץ החמים בהם נותר להן לקוות כי חיבורי הצמנט יתרחבו ויפקעו איזה צינור שירווה את צמאונן.
או אז, בימי הקיץ אוספות הנעות את הנאות הקיץ הקטנות שלהן – ילדים עם בלונים המשתחררים מגפיהם הקטנטנות ועולים אל גג העולם, תקרת הזכוכית הידועה לשמצה, וממתינים שם לדייג הבלונים שידוג אותם מחדש והם יחזרו להתנדנד בקצה ידו של ילד, ממתינים לפריצה למעלה, אל המרחב הגדול הממתין להם. יש בלונים ששאיפתם לפרוץ אל העולם כה חזקה שהם בורחים מידיהם של הילדים עוד בתוך, לפני שהם יוצאים החוצה, שם מרחבי אין קץ ממתינים להם לכיבוש, לסיור ראשוני שהוא גם האחרון, שם הם יוכלו להצטרף אל גן העדן של כל בלוני ההליום, שם מעבירים את ימיהם גם שאר הבלונים.
אבל אותו רעד ראשוני בידו של הילד עת הוא עולה אל הנעות, בתנועתן המשוחררת, הממתיקה, המפתיעה במהירותה, אותו רעד גורם לה לפעמים ליד לשחרר את האחיזה, להרפות את תפיסת העולם הכפויה של הבלון ולתת לו לפרוץ אל העולם הקטן, העולם שבפנים, שכן הוא עדיין לא ראה את כל פניו של הקניון אלא רק את הקומה העליונה, את הכניסה לבתי הקולנוע וכן חנות צעצועים אחת.
הפעם הוא ירד לקומה הראשונה, שם ראה קרובי משפחה סגורים מאחורי קיר שקוף, כאותם קירות שקופים הסוגרים על כולם, מגוננים מפגעי העולם הגדול שבחוץ ומגוננים, כל אחד בעולמו הקטן הוא, מפגעי העולם הקטן שבכאן, מפנים את זרמי האנשים הלוך ושוב, חסרי מטרה.
הוא רצה לפנות אליהם, לחקור אותם על העולם שלהם, על קרובי משפחתם, על העץ המשפחתי המשותף (הלא חייב להיות במדינה הזו) ואכן, הילד המחובר אליו, שם למטה, כאילו שמע את בקשתו ופנה אל אותו מתחם שקוף וסגור.
"היי חבר'ה, מה שלומכם?"
"אהלן. תגיד אתה מלמעלה?"
"כן, איך ידעת?"
"אתה נראה בדיוק כמו קוז'י, בן דוד שני של אמי עליה השלום, גם הוא היה גדול, ורוד עם ציור של עכבר באמצע פניו. תראו חבריה, קרוב משפחה שלי מלמעלה"
"אז מה קורה שמה למעלה? יש משהו חדש? ישעבודה?"
"איי תאמינו לי הכל שקט, אין יותר מדי עבודה, חוץ מהפעמים שאנחנו נשלחים לאסוף קרובי משפחה מלמעלה, מהקצה של העולם."
"שמענו באמת שיש מקום כזה, הקצה של העולם. היית שם פעם?"
"כן, הייתי כבר כמה פעמים כי הילדים שאוהבים אותי הם קצת קטנים יותר מהאחרים ומשחררים אותי הרבה. חוצמזה, אחרי שהייתי שם כמה פעמים כבר רציתי לטייל ואז אם היה ילד שלא רצה לשחרר אותי אז אני בעצמי השתחררתי וטסתי לטייל לי. אבל אין הרבה מה לראות מלמעלה, זה כמעט כמו מה שרואים מפה רק מטושטש יותר."
"אותנו לוקחים ילדים מבוגרים והם לא משחררים אותנו. גם קשה להשתחרר מהם. אחד הותיקים פה, מיקי מאוס הכחול, הצליח כבר כמה פעמים לטייל ואפילו החזירו אותו לפה אבל זה היה מזמן."
הוא רצה להמשיך לדבר איתם עוד הרבה אבל הילד יצא מהחנות ועבר לחנות אחרת, ליד. מיד כשהוא נכנס לשם עם הילד הוא הרגיש את החום ואת הריחות החזקים. היה להם משהו שנצמד אליהם, לריחות, ריח שמאוד הזכיר לו משהו מהמשפחה שלו, עור הפלסטיק שהוא גם סימן ההיכר שלהם, והריח שלו.
הריח הזה התערבב לו עם שאר הריחות שאליהם למעלה הגיעו רק אדים קלושים ממנו. עכשיו הוא ידע מאיפה הריחות הללו. ועכשיו הוא גם ידע למה הריחות הללו היו יותר חזקים כשלילד שהחזיק אותו היה מעטפה כזו ביד, שממנה הציץ משהו שהלך ונעשה קטן יותר כל פעם שהילד קרב אותו לפנים שלו. הוא הבין פתאום שהוא לא היה רוצה להעלם ככה, למרות שהוא כן היה רוצה להריח ככה.
ריח הזה התערבב בשאר הריחות העדנים והחזקים שטיילו להם בשכבות האויר השונות. כמו האנשים גם הריחות לא כל כך ידעו מה לעשות עם עצמם, עוברים מחנות לחנות, מקומה לקומה, מביטים בחלונות הראוה המקושטים, שמלעלה רואים את האבק שמצטבר בפינות הבלתי נראות כביכול לאנשים אלא רק לריחות המטיילים להם בשכבות האויר ולמשפחה שלו, בלוני ההליום.
ניחוחות עדינים של בצק אפוי, שוקולד מתבשל, רוטב פיצה, עגבניות מרוסקות, גרגירי סומסום המתכהים להם אט אט במעבה תנור האבן, ממתינים להם על גבי בועת הסמבוסק.
הילד יצא עם ההורים שלו מהמאפיה ובידו השניה החזיק את אחת מאותן מעטפות מסתוריות ממנה הציצה אותה בועה מצופה סומסום, מציצה אל העולם החדש באותן שניות ספורות שנותרו לה לפני שתעלם לה אל קרבו של הילד.
הבלון הרגיש פתאום משיכת חופש קטנה שכזו, מעין רעידה קטנה בקצה החוט. הוא החליט לנסות בעצמו, אסף כוחות ומשך שוב. הילד שינה את אחיזתו והחזיק שוב חזק בחוט. הם התקדמו כולם, הבלון, הילד, הסמבוסק ההולך ונעלם, ההורים ושאר הילדים, כולם החלו במצעד שכזה, מצעד הסיום של חווית הקניה בקניון. בדרך הם עברו על פני חנות החיות ומשהו שנראה תחילה כמו עוד חנות אך הבלון לא הבין מה מוכרים שם. היו שם רק ילדים, המתחם היה סגור הרבה יותר מכל שאר החנויות, והיו בפנים חיות קטנות שהתרוצצו להן, וגם ציפורים שעופפו להן כמו משפחת הבלונים - חופשיות אך מוגבלות בתנועה, כמו חוט קשור החזיק אותן באותו חלק קטן של החלל, חופשיות אך כלואות, מטיילות אך אסירות.
ניחוחות החיות גברו על כל שאר סימני ההיכר שהדיפו שאר התושבים של חנויות הקניון. אלו היו ללא ספק יצורים חיים שהיו רגילים לחיות בעולם אחר, פחות מסוגר ומוגן, טבעי וללא מחיצות זכוכית. הבלון הרגיש לפתע תחושת התעלות חזקה שתפסה אותו ולא עזבה אותו. הוא שמע פעם את אחד הקרובים שלו מספר על התחושה הזו, הכנפיים הללו שצומחות למטה, ההתרגשות הפנימית המתורגמת מיידית לעלייה מעלה, רצון לבעוט הלאה את הכבלים המקבעים למקום אחד.
הוא ראה לפתע מולו מחיצת זכוכית ובשנייה הבין בדיוק מה היא ומה משמעותה למרות שמעולם לא ראה אותה מקרוב כפי שהיא היתה צמודה אליו.
יחד עם הילד הוא צלל מטה אל המעבר החוצה, אל הריחות החזקים ומשבי הרוח המלטפים.
רוח קרה טפחה על כל גופו הפלסטי, הנפוח, המלא התפעמות אל מול העולם הלזה שבחוץ, אותה התגשמות של כל המאויים הנסתרים שאי פעם חלמו עליהם כל יושבי החלד הקטן של הקניון. באבחה נעלמו להם כל הריחות המוכרים ואותה חמימות קבועה שטיילה לה במרומי שכבות אטמוספירת הקניון והחליפו אותם המשבים האמיתיים המשייטים להם ברומים שונים ומשונים, מאות ואלפי מטרים מעל פני האדמה. רק המחשבה על המרחבים האדירים הממתינים לו עוררה בבלון רעדת פחד ועונג עצומה, בלתי נכבשת והוא החל רועד כולו. הילד שיפר את אחיזתו בסמבוסק ההולך ונעלם ואז, כאילו היה הדבר הטבעי ביותר בעולם, כמו האורות הנדלקים מאליהם בבוקר וכבים בליל, כמו הרוחות הפנימיות הממוזגות הזורמות להן לפי אות קבוע מתחילתו של היום ועד סופו, ובהן באופן טבעי כמובן, משוטטים להם ניחוחות קבועים של בצק נאפה, צ'יפס מיטגן, סלט נחתך, כרוב נחמץ ועגבניה מכרכמת פניה, באבחה, היה הבלון משוחרר מכבליו האנושיים וההתעוררות הגדולה שלו מושכת אותו מעלה מעלה. אלא שמיד הוא נתקל בגג העולם זוטא, אותו עולם לווין של הקניון - החניון.
הוא חש משיכה, לא היתה זו משיכה אלא מעבר חד, קטיעה של המציאות והשתלה של אחת חדשה. לפתע נעלמה תקרת הבטון והופיעו המרחבים הבלתי נגמרים העליונים.
"העננים קוראים לי" הוא חשב כשהוא המריא למעלה בתחושת התעלות אדירה. הוא הופתע כשזרם האויר משך אותו לצדדים ימינה ושמאלה, כאילו הוא היה בובת משחק בידיהם של שני ילדים ענקיים בלתי נראים הרבים על בובת צעצוע חדה שאימם קנתה להם בזה הרגע באחת מחנויות הצעצועים הענקיות בקניון. "זה לא ייתכן", הוא חשב לעצמו, "הרגע ברחתי משם ועדיין רבים עלי ילדים?".
