סיפורים

השכנה מהמקלט🌹🌻🌹

השכנה מהמקלט/ש.כהן

האזעקה תפסה את כולם באמצע. מישהו בדיוק סגר את הדלת, מישהי הורידה סיר מהאש, ועמית בן השבע  קפא במקום. הצליל פילח את האוויר, חד ומבהיל.

"עמית! למקלט!"  קראה אמא .

הם ירדו מהר במדרגות, עם עוד שכנים שלא ממש הכירו. דלת הברזל נטרקה מאחוריהם.

המקלט היה קטן מדי בשביל כולם. כיסאות פלסטיק, קירות אפורים, ריח של אבק ישן.

ואנשים. הרבה אנשים.

עמית התיישב צמוד לאמא, ידו לא עוזבת את שלה. העיניים שלו התרוצצו בין הפנים הזרות.

ואז  הבום. עמית קפץ. הלב שלו דפק חזק מדי.

"זה רק רעש," אמרה אישה מבוגרת שישבה מולו. הקול שלה היה שקט, כמעט רך מדי למקום כזה.

עמית הסתכל עליה. השיער שלה היה כסוף, אסוף ברישול, והעיניים  חמות.

"זה לא רק רעש," הוא לחש.  היא חייכה קלות.

"נכון," היא אמרה. "אבל לפעמים אם מספרים סיפור  הרעש נהיה קטן יותר."

עמית שתק. אבל לא הסיר ממנה את המבט.

בלילה הבא, שוב אזעקה, ושוב  מקלט.

הפעם, עמית כבר חיפש אותה בעיניים. היא ישבה באותו מקום. כאילו חיכתה.

"אתה רוצה סיפור?" שאלה.

עמית הנהן.

"פעם היה ילד," התחילה, "שחשב שהוא מפחד מכל דבר. מרעמים, מחושך, מצללים על הקיר…"

“כמוני,” עמית אמר.

"כמוך," היא חייכה. "אבל יום אחד הוא גילה שהפחד שלו הוא כמו אור קטן , אם מחזיקים אותו נכון, הוא מראה לך מה חשוב לך באמת."

עמית הקשיב, והפעם  הבום נשמע רחוק יותר.

הימים הפכו לשגרה של מתח. אבל גם של מפגשים.

בכל אזעקה  הם ירדו. ובכל פעם  היא סיפרה.

על ילדותה, על ימים אחרים, על תקופות קשות שעברו  ונגמרו.

על אנשים שפחדו, ובכל זאת המשיכו.

"איך קוראים לך?" שאל אותה יום אחד.

"רחל," היא ענתה.

"אני עמית."

"אני יודעת," היא חייכה. "שומעים כשאמא קוראת לך."

פעם אחת, כשהאזעקה הייתה ארוכה במיוחד, עמית לא הצליח להירגע.

הוא התחיל לבכות. בשקט, אבל עמוק.

רחל קמה לאט, התקרבה אליו, וישבה לידו. היא לא אמרה כלום.

רק הניחה יד על כתפו. אחרי רגע, הוא נשען עליה.

כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

"זה יעבור?" הוא שאל.

היא שתקה לשנייה. ואז אמרה:

"כן. וגם אם לא מיד  אנחנו נעבור את זה יחד."

יום אחד, לא הייתה אזעקה. ועוד יום. ועוד אחד.

המקלט נשאר ריק.

עמית חיכה לאזעקה  אבל גם לרחל.

לבסוף הוא שאל את אמא: “איפה רחל?”

אמא היססה.

"היא גרה בקומה הראשונה… אבל נדמה לי שהיא נסעה לבת שלה. קצת לנוח."

עמית שתק.

בערב, הוא ירד לבד למקלט, פתח את הדלת ונכנס.

הכיסאות עדיין היו שם. הקירות אותו דבר.

אבל משהו היה חסר. הוא התיישב במקום שלה. וחיכה רגע.

ואז  הוא חייך. כי פתאום הוא זכר סיפור.

"פעם היה ילד…" הוא לחש לעצמו, בדיוק בקול שלה,

"שחשב שהוא מפחד מהכול…"

והפעם  הוא לא פחד מהשקט.

כי לפעמים, גם במקום הכי סגור ומפחיד, נפתחת דלת קטנה של לב.

24.3.26

 

 

תגובות

דני זכריה / פתאום הוא זכר סיפור / 24/03/2026 08:42
שמואל כהן / תודה דני היקר🌻🌹🌻 / 24/03/2026 09:15
🐝🐝BeeBee / 🐝🐝 / 24/03/2026 09:31
שמואל כהן / תודה BeeBee יקרה / 24/03/2026 10:20
שמואל כהן / תודה צביקה היקר🌹🌻🌹 / 24/03/2026 12:13
עליזה ארמן זאבי / יחסי קירבה נרקמים במקלט ... / 24/03/2026 13:04
שמואל כהן / תודה עליזה יקרה 🌹♥🌹 / 24/03/2026 13:22
רבקה ירון / *** / 24/03/2026 14:14
שמואל כהן / תודה רבקה יקרה🌹🌻🌹 / 24/03/2026 14:23
רבקה ירון / *** / 24/03/2026 17:04
אביה / שמוליק מספר הסיפורים - מקסים סיפור בתוך סיפור - על ימי המלחמה והממ"ד ורחל השכנה הטובה והסיפור העלה בי דמעות - גמני קופצת לבום ואני גדולה - כי לפעמים, גם במקום הכי סגור ומפחיד, נפתחת דלת קטנה של לב. / 24/03/2026 16:42
שמואל כהן / תודה אביה יקרה🌹🌻🌹 / 24/03/2026 16:46
שמואל כהן / תודה בבר1🌹🌻🌹 / 25/03/2026 05:47
גלי צבי-ויס / דלת קטנה אל הלב / 25/03/2026 07:54
שמואל כהן / תודה גלי יקרה🌹🌻🌹 / 25/03/2026 08:13