סיפורים

חג הפסח משמש ובא. רוב האנשים היו עסוקים. הבתים הבהיקו בניקיונם, כך גם החצרות והכניסות לבתים. הרחובות המו אדם שהתרוצצו זה לכֹה וזה לכֹה, ממהרים להשלים את ההכנות לצרכי החג. מי בהגעלת כלים, מי בקניות של הרגע האחרון. אחרים עסקו באפיית המצות לליל - הסדר.

גם בבית מלאכתו של אבי עמלו לילות כימים, ע"מ להשלים את תפירתם של בגדים, חליפות ושמלות שהוזמנו לכבוד החג.

בין הערביים של ליל-הסדר, דומה שהכול עמד מלכת. גברים בחליפות הדורות ונשים ונערות בשמלות נאות, שבו מבית הכנסת ופסעו אל ביתם לעריכת "הסדר" וקריאת ההגדה. אולם היה זה שקט שלפני הסערה.

אולם שאלת "מה נשתנה" בפסח זה, קיבלה משמעות שונה.

ברחובות העיר הופיעו מספר מכוניות-צבא, שעל גביהן היו מעין גרמופונים גדולים ומתוכם בקע קול קורא: "על כל היהודים תושבי וולפא*, להתייצב מחר בשעה עשר בתחנת המשטרה הקרובה". הכרוז המשיך ופירט את שמות הרחובות מתוכם נקראו האנשים, וכך היה מונה: "בעלי מלאכה" "רבי עקיבא", התנאים", רש"י ועוד. כחמשה- עשר רחובות בסה"כ. מדי מספר דקות חזרה ונשנתה הקריאה, עד שלהפתעתי ידעתי את שמות הרחובות על-פה.

פניו של אבי הביעו דאגה רבה. כך גם פניהם של ראובן ויהודה, אֵחיו של אבי שהוזמנו, כמדי שנה, להשתתף אתנו לסעודת החג. "רוחל'ה", פנה אבא אל אמי ואמר: "את אשר יגורנו בא לנו, נראה שנגזרה הגזירה". החששות הרבים והדאגה הגדולה, העיבו על שמחת-החג.

במהירות רבה, שלא כדרכו, סיים אבי את קריאת ההגדה. כשהגיע לקטע "והיא שעמדה לנו ולאבותינו.. שבכול דור ודור עומדים עלינו לכלותינו- והקב"ה מצילנו מידם", פרץ בבכי מר. בדוחק רב הצלחנו לסיים את ההגדה.

התקווה - "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" - נראתה כחלומות באספמיא.

לאחר שעה קלה, נראו הורי מסתודדים בחדרם. כל שהצלחתי לשמוע היו דברי אבא: "רוחל'ה! "כל מה שצריך זה 'בטחון בקב"ה' ".

בשעות הבוקר העירני אבי משנתי ואמר: "היום נתפלל בבית, נאכל דבר-מה, נמשיך לתחנת המשטרה ונראה מה ילד-יום". "רוחל'ה", המשיך אבי בפנותו אל אימי, " כדאי שניקח את המזוודות וגם מעט מצות". "על כל צרה שלא תבוא".

לאחר הארוחה נתבקשתי לסייע בנשיאת המזוודות בדרכנו אל עבר תחנת המשטרה. "אבא", שאלתי את אבי. "מה הבהילות הזו ללכת. הרי היום הוא יום-טוב, ויש מלאכות אסורות כגון זו של טלטול חפצים, או של הוצאה מ"רשות לרשות" מדוע לא נדחה זאת למחר או ליום אחר?".

"ולואי, בני, שהדבר היה כֹה פשוט", ענה אבי. "אין הדברים בידנו כלל-וכלל. נצטווינו לעשות כן ע"י השלטונות, ו'דינא דמלכותא-דינא'". "כך או-כך צריך להזדרז ולהגיע לתחנת המשטרה", סיים אבי.

בחלקי נפלה הזכות לשאת את המזוודה הקטנה. "מזוודת בעלי מלאכה", כך היה שמה, על שום תוכנה – אביזרים הקשורים למלאכתו של אבי, החייט.

בזה אחר-זה, כאילו נדברו ביניהם, נהרו מכול הרחובות אנשים נשים וטף. כל אחד וצרורו על שכמו או מזוודתו בידו. בגדי כולם היו "מקושטים" בסמל "מגן דוד" צהוב. רבים ממכרינו ושכננו נראו בין ההולכים. גם "פנים חדשות הגיעו לכאן". יום-טוב ראשון של פסח היה, דומה שנהפכו היוצרות. במקום יציאה לחירות - הליכה אל הבלתי נודע.

ליד תחנת המשטרה, צבאו מאות רבות של יהודים אשר המתינו למוצא פיהם של השלטונות. ידענו זה מכבר שיהודים רבים מגורשים ממולדתם, אך לא ידענו לְמָה הֲדְחִיפוּת. בצהרי היום הגיעו לרחבת המשטרה עשרות מכוניות משא, וכל האנשים נדרשו לעלות על המשאיות. איש לא ידע לאן פנינו מועדות.

תוך זמן קצר יצאנו לדרך, אל תוך העיר וחוּצָה. מדרימים, ומצפינים חליפות, מיטלטלים לכאן ולכאן, עד להתייצבותם של כלי- הרכב בנתיב ישר המוביל לצפון המדינה, כלי הרכב האטו את מהירותם, עד כדי עצירה מוחלטת בפתחו של מחנה גדול-ממדים. כל הנוסעים נצטוו לרדת מכלי הרכב.

"דרך ארוכה עשינו", אמר אבי, "מהלך חמש שעות ויותר", המשיך אבא, אשר מדי פעם העיף מבט בשעון-הזהב התחוב לו בכנף מעילו. אותו שעון מיוחד שקיבל מאימי לרגל נישואיהם.

המשך יבוא אי"ה

תגובות