שרה לאה/פייגה/שפרה
קביעת מועד לחתונה.
לאחר שסוכמו התנאים, הכוללים דיור זמני של הזוג בביתו של הסבא זצ"ל, לאחר שישופץ, נגשו לקבוע את מועד החתונה, וכפי שביקשה שרה לאה מבעלה הרב רוטשטיין, נמנו וגמרו בהסכמת שני הצדדים שהחתונה תתקיים ביום השלישי בשבת, כ"ו בחודש מנחם-אב תשל"א (ה- 17.08.1971 למניינם), בשעת בין-הערביים קודם שתשקע החמה. משנשלמה מלאכת החתימה, בירכו על המוגמר ולחצו ידיים. בני משפחת החתן, קמו ויצאו לדרכם.
שרה-לאה לקחה על עצמה לטפל בהזמנות לחתונה וכן בבגדים חדשים לבעלה הרב, לילדיה דבורק'ה ויונתן, וכמובן לכלה פייגה. לעצמה לא רצתה לקנות בגד חדש בשל אבלה על אביה הצדיק אף על פי שלדעת הרמב"ם אפשר אחרי חודש אבלות על ההורים לקנות בגד חדש, ולכן היא העדיפה לקחת בגד נאה ומשומש ולשלוח אותו לניקוי יבש. כך שיראה כחדש אבל לא חדש.
פייגה ביקשה מספר הזמנות עבור חברותיה, וכך נעשה.
ירושלים, חודש אב תשל"א
שפרה מורגנשטרן/שרה-לאה
חתונתם של פייגה ודוב-בער, הפכה לעובדה מוגמרת. בעיתון "המודיע", פורסם התאריך: ביום השלישי בשבת קודש, כ"ו בחודש מנחם-אב תשל"א (ה- 17.8.1971 למניינם), בשעת בין הערביים, בטרם תשקע החמה.
ימים אחדים אחרי ט' באב, לקחה שרה-לאה את בתה פייגה, אל חנות הבדים הסמוכה לחנות הכלבו 'מעיין שטוב', כדי לקנות את הבד ממנו יתפרו את שמלת הכלה. מרבית ההזמנות כבר חולקו, ובישיבה נתלתה הזמנה כללית המזמינה את כל תלמידי האדמו"ר לחתונה.
"אימא, רוצה אני להזמין לחתונה את שפרה." אמרה והוסיפה, "אני רוצה גם שהיא תהיה שושבינה שלי."
"מי זו שפרה?" שאלה שרה-לאה, "ומדוע היא כה חשובה לך, עד כדי הזמנתה כשושבינה?"
"היא המורה שלי לפסנתר." ענתה פייגה, והוסיפה, "למעשה היא יותר ממורה, היא מתנהגת אליי כאילו הייתה סבתא שלי."
"מוזר, מעולם לא עלה על דעתי לשאול את שמה הפרטי של מורתך." אמרה שרה-לאה, והוסיפה, "דרך אגב, בטקס סיום לימודי הרפואה שלי באמריקה, ניגנה לנו בפסנתר אישה בשם שפרה, ובעלה ניגן איתה בכינור. אני חושבת ששמה המלא היה שפרה מורגנשטרן."
"אימא!" קראה פייגה בהתרגשות רבה, "שפרה מורגנשטרן, היא המורה שלי לפסנתר."
"לא יאומן כי יסופר!" אמר שרה-לאה, "יודעת את, פייגה, איזו זכות יש לך ללמוד אצלה? היא הייתה אחת הפסנתרניות המוכרות בעולם, יחד עם בעלה נתנו הופעות רבות. לפעמים צירפו אליהם נגן צ'לו, להשלים לשלישייה קאמרית."
"איזה כבוד נפל בחלקך, פייגה, וגם בחלקנו, לראות ולשמוע את הפסנתרנית ובעלה." אמרה שרה-לאה בהתרגשות רבה.
”לא, אימא. בעלה נפטר מזמן והיא נותרה בודדה בחיים, אך מפליאה היא לנגן כאילו אין בה עצבות ובדידות. אולי תספרי לי מעט עליה?" שאלה פייגה.
"לא, אין לנו זמן ויש עוד דברים שצריך להכין לחתונה. כאשר תלכי להזמין אותה לחתונתך, תבקשי ממנה לספר לך מעט. נו, שוין. כדאי להזדרז עם המדידות של שאר הבגדים, הזמן קצר והמלאכה מרובה. יש לך עוד סידורים אישיים רבים, וצריכה את לארוז את מטלטלייך ולהעבירם לביתך החדש." אמרה שיינה-לאה.
כעבור שעה קלה, כבר היו בידיהן הבדים לשמלת הכלה, בגדים לשבת כלה וכן בגדים לשבת חתן. עתה כל שנשאר לפייגה, הוא לגשת לתופרת השמלות לכלות למדידת שמלת הכלה..
שרה-לאה, הזמינה מונית שתיקח אותן בחזרה לביתן. בדרך עוד הספיקה לעבור דרך המקווה לנשים ולתאם תור עבור בתה.
שתיהן הגיעו תשושות לביתן, דקות מספר לפני שהרב רוטשטיין, נכנס אליו לאחר יום ארוך. גם הוא דאג היום לשליחת כובע השטריימל לניקוי יבש, וכן לקניית חליפה חדשה ונאה. הלבוש הנדרש מהמכובדים בחופה.
*****
הכול היה מוכן וערוך לאירוע הגדול. נותרו רק ימים ספורים עד להפיכתה של פייגה, לגברת פינקלשטיין. ביתם של משפחת רוטשטיין, היה כמרקחה. מביתו של האדמו"ר המנוח, הוצאו מספר כלי-בית, חפצים אישיים וספרים, והועברו לדירת העבודה שלו.
בסיומו של השבוע שחל בו תשעה באב, הוזמן משה חסין, הכולבויניק, שיחד עם עוזרו, הפכו על פניה את דירת המגורים של הזוג החדש. מעט צבע ותיקונים קטנים, הפכו את הדירה למקום יפה ונעים.
פייגה ארזה את חפציה; מכתבים, תעודות מהמדרשה ובגדים, כשעיניה נתקלו בתיק התווים. פייגה פתחה את התיק שבתוכו היה המכתב מצביקה הלברשטם, אותו צביקה, שכבר נמחק מזיכרונה. תהתה מה לעשות עם המכתב, משהו, בתוך-תוכה, אמר לה שאין זה דבר מקרי. עלה בדעתה שכאשר תלך להזמין את שפרה לחתונה, תבקש ממנה לשמור אותו עבורה.
בבוקר המחרת, לאחר תפילה וארוחת בוקר, נשאו שרה-לאה, פייגה ושתי אחיותיה הקטנות, את כל הכבודה אל הדירה שברחוב הרב שמואל סלנט, מרחק הליכה של פחות מ 6 דקות מדירת הוריה של פייגה.
ריח של צבע טרי עמד עדיין באוויר. פייגה סידרה את חפציה בתוך השידה העתיקה ששימשה את סבה המנוח. בהיחבא, הכניסה את המכתב של צביקה לתיקה, לקחה מאימה מעט כסף וחצתה ברגל את רחוב "דבורה הנביאה" עד רחוב הנביאים, שם עלתה על אוטובוס קו 11. עתה הוציאה מתיקה את המכתב מצביקה, וצירפה אותו להזמנה לחתונה שיועדה לשפרה.
*****
פייגה/שפרה
השעה 11:30. אוטובוס קו 11, חצה את צומת הרחובות הנביאים-שטראוס ונעצר. פייגה ירדה מהאוטובוס והלכה במעלה רחוב שטראוס. בדרכה חלפה כפעם-בפעם על פני המסעדה הקטנה והמכבסה הסמוכה לה. צלילי פסנתר מוכרים נשמעו באוזניה. פייגה, יכולה הייתה לעצום עיניים, ולקולות התגברות הצלילים להגיע עד למפתן ביתה של שפרה מורגנשטרן. פייגה המתינה עד שנדמו הצלילים.
מאז פטירתו של סבה, האדמו"ר, לא נזדמן לה להגיע אל ביתה של שפרה. עתה נקשה שלוש נקישות על הדלת, לא המתינה למענה ונכנסה ישר אל חדר האורחים הקטן, שם עמדה שפרה.
"שלום, פייגה." אמרה שפרה, ושאלה, "היכן היית? מאוד דאגתי לך, חשבתי שקרה לך משהו."
"שלום, שפרה. אכן קרו מספר דברים." ענתה פייגה.
"אני מקווה שדברים טובים." אמרה שפרה. "הו כמה התגעגעתי אלייך." הוסיפה שפרה, וחיבקה את פייגה.
"האם רוצה את לספר לי מה היה?" שאלה שפרה.
פייגה, לפני שענתה, הניחה לרגעים אחדים את ראשה על כתפה של שפרה. "ובכן, הסבא היקר שלי נפטר, אחר-כך היו ימי 'בין המצרים', נוסף על כך גם התארסתי לאיש. לכן לא יכולתי להגיע."
"יהי זכרו ברוך." אמרה שפרה, ושאלה, "האם הנפטר היה איש חשוב?"
"בוודאי!" ענתה פייגה, "הרי זה האדמו"ר, רבי יהושע-לייב הורוביץ!"
למרות שחלפו כמעט חודשיים מאז פטירתו, פייגה פרצה בבכי מר. שפרה, חיבקה וניחמה את הנערה הנאה ואף היא מחתה דמעה.
"איזה ייחוס, איזה ייחוס!" אמרה שפרה בהתרגשות. "מדוע לא סיפרת לי שאת נכדתו? הרי אין יהודי בירושלים, באמריקה, ואף בגרמניה, שלא הכיר את האדמו"ר הורוביץ. גם בעלי ז"ל, בן-ציון, למרות שלא היה שומר תורה ומצוות, העריץ את הרב על יושרו ופועלו. הוא אף נפגש עמו פעם אחת בגרמניה באמצע שנות החמישים."
"לא חשבתי שזה חשוב." ענתה פייגה. "ועכשיו ספרי לי בבקשה מעט על קורות חייך, אימא שלי אמרה שהיית מאוד מפורסמת בארץ ומחוצה לה."
"רגע, רגע." אמרה שפרה. "אמרת שאת מתחתנת, הלא כן? האם אינך ממהרת?"
"נכון מאוד." ענתה פייגה, וחייכה. ”ולא, איני ממהרת היום. יש לי את כל הזמן שאני זקוקה לו."
היא ידעה ששפרה מתאווה להיות נוכחת בחתונתה, אך רצתה לשמור את מתן ההזמנה לסוף הביקור, כדי להפתיע ולשמח אותה.
"טוב מאוד." אמרה שפרה, "הכיני לנו כוס תה ואספר לך מעט מקורות חיי וחיי בעלי ז"ל, בן-ציון."
*****
