המכתב

ונשאתי תפילה להחלמתך, לא יודעת למי בדיוק, אך נשאתי.

אם יש אדם שהמחלה הארורה הזו, לא הייתה אמורה לפגוע בו-זה אתה.

ובכל זאת, שתים-עשרה שנים של התמודדות. אופטימית, אני חייבת לומר. כשאתה בטוח שתנצח את המחלה, שתימצא התרופה הנאותה עד שיגיע יומך.

ובינתיים, לא נח לרגע. לא שוכח איש בדרך. לא את ה'מחלקה', כפי שקראת להם. נכנס ויוצא חליפות, מעוד ניתוח ועוד אחד (סך-הכול שבעה במספר, מין מספר מזל שלא צלח). בין לבין מחזיר להם כגמולם. עושה כל שביכולתך להנעים את השהייה למצויים שמה: מדי חג תולה בלונים וקישוטים בחדר-האוכל. בא, מאכיל את הדרוש האכלה בפה, מסיע את הזקוק להובלה ולא שוכח לזרוק מילה טובה. אפילו מילת נחמה לרופא, שאולי בניתוח הבא יצליח יותר, דורש בשלום המשפחה, מכיר כל אחד ואחת בשמו.

לא זונח אף את כל חבריך. מדי שבוע מזכה אותם בביקור, כמו מכסה על בדידותך המזהרת ונטמע במשפחתיותם של האחרים. כך נכנס כרוח סערה, עוטה חיוך תמידי.  סוקר, בודק, בוחן את כל הדרוש תיקון. מיישב את ההדורים הבינמשפחתיים ומשיא עצה לכל. תמיד מן הפן החיובי: 'בתוכו הוא לא מתכוון,' נוהג לכסות על מילים שלא במקומן 'היא בהחלט יודעת להעריך,' מדגיש לו גם לה. 'אני משוכנע. בטוח,' מחייך וזורק את משפט המפתח: 'יהיה בסדר.' מין צירוף מילים המיוחס רק לך. אשר משום מה, נשמעות כה מטופשות, שטחיות וחסרות-עומק.

למרות כל אלה, איכשהו נקשר שמך, ראמי, ל'בחור טוב', ותו לא. מין הגדרה בינונית שכזו לנשגבות רוחנית שאין כדוגמתה.

משום מה נתפסת בעיני כל, כטרחן בלתי נלאה. כך, שכשהייתי מחמיאה למי ממכריי, היתה האירוניה פולשת לדברים, חיוך לגלגני מכסה כל חלקת שפתיים והאמירה הקבועה הזו: 'מה קרה, הפכת להיות ראמי?'

כאילו מילה טובה, פירושה לקקנות-חנפנית שאינה ראויה להתייחסות כבדת-ראש.

אומרים, שאדם זוכה למלוא ההערכה רק לאחר מותו ונראה שכך הוא. מודה שגם אצלי הערכה זו באה באיחור רב. אפשר רק שנתיים לפני שנטשת את הבלי העולם הזה. עד אז, חברתי לאותה גישה לגלגנית באופן זה או אחר. לא הייתי נקייה ממנה, ואני מכה על חטא.

מודה שהתשת גם אותי בכניסות הסוערות שלך לביתי, מלוות בחיוך-התמידי, המרוח עלי-פה. עושה את בדיקותיך הכוללניות לגבי כל הדרוש תיקון. עם הפטיש והמסמר. אוחז במברג ובצבת והטפיחה על השכם-שלא אחרה לבוא.

זוכרת את הפעם האחרונה. אני דוחקת את עגלת-הנכים מ"יד שרה" ואתה טובע בה כבובה מסמורטטת, עוטה עליך את ארבעים הקילוגרמים שנותרו. ובכל זאת-החיוך: 'תראי איזו שמש נהדרת. יום יפה של חורף'-ולא הצלחתי לראות אלא אפסות-האדם. הגוף שבגד. ורק הרוח נשארת, אולי?

'אז איך את מרגישה, שיש לך ידיד גוסס?' הטחת לפתע. וביטלתי בהבל-פה: 'אל תדבר שטויות.' מזדרזת להזמין מיץ פירות עבורך, קפה הפוך בשבילי, כאילו לא נאמר דבר.

בעוד אתה ממשיך ומנחם, ולא את עצמך: 'אל תתעצבי בגלל זה,' מחייך אלי 'תמיד אחיה בתוכך,' מבטיח והוספתי עוד סוכר לקפה, לוגמת באדישות מן המהביל מהביל הזה. מביטה סביבי: יום יפה. שמש חורפית. מתחם-בזל, הומה אדם ושנינו שם נבלעים בתוכם.

ואז הלכת. דצמבר 2005. אוחז במברג ובצבת. בפשרנות הבינאישית. הטפיחה על השכם. מותיר את המילה הטובה, כשובל בושם מתקתק בכל אשר תלך.

כל אלה תמיד יישארו שלך. רק שלך.

אם יש נתינה בעולם, הרי היא שם נרדף לשמך-ראמי ואתה חי בתוכה.

מוקדש לרחמים ארזי (ראמי ארז)