מתחת לסלע

.

מִתַּחַת לַסֶּלַע / ©רבקה ירון

*

שִׁיר יְלָדִים תָּמִים בָּא לְאָזְנַי

וְרַקֶּפֶת תְּמִימָה צוֹמַחַת פֶּתַע

סֶלַע גָּדוֹל קֵרֵחַ כְּמוֹ פְּלָנֶטָה

יוֹשֵׁב עָלֶיהָ וּמֵעִיק- חֲבָל:

בַּשִּׁיר הַהוּא שָׁרִים גַּם לוֹ, גַּם לָהּ-

מָה לֹא-בְּסֵדֶר כָּאן? אֲנִי שׁוֹאֶלֶת

עוֹד מוּם נֶחֱשָׂף אֶצְלִי: אֲנִי דּוֹגֶלֶת

בְּסֵדֶר, הִגָּיוֹן, נִקְיוֹן אָזְנַיִם-

בַּנְּקֻדָּה הַזֹּאת פִּתְאוֹם: כַּפַּיִם!

אֲנִי שׁוֹמַעַת- בָּא לִי לְקַלֵּל-

יָבוֹאוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל

וְיַרְעִישׁוּ מִכָּאן עַד לַשָּׁמַיִם-

מֶה הָיָה אוֹמֵר שייקספיר לוּ קָרָא

שֶׁגַּם נִקְיוֹן אָזְנַיִם הוּא קְלָלָה?

.