רְסִיסֵי שְׁתִיקוֹת

"אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בַּשֶּׁקֶט
מִתּוֹךְ הַצַּעַר שֶׁלֹּא מָצָא לוֹ קוֹל".

יש לא מעט פעמים ששתיקה עמוקה - בין אם זה מצער, ובין אם זה מתוך הכרח - היא בעלת כוח גדול, בעיקר בפנימיות של השתקן.

כתבת מאוד יפה על רסיסי השתיקות

בעבר כתבתי שיר על אותו עניין:

 ושיר זה מוקדש, לך, אביה יקרה.

שתיקה רועמת

וְלִפְעָמִים הַשֶּׁקֶט הַמֵּעִיק, הַזּוֹעֵק.
דּוֹמֶה הוּא לָאֶשֶׁד הַגָּדוֹל הַשּׁוֹקֵק
הַזּוֹרֵם בְּשָׁאוֹן גָּדוֹל בְּמַסְלוּל נָתוּן
מִבְּלִי דַּעַת אֶת נְתִיבוֹ הָאַחֲרוֹן.
 
וְלִפְעָמִים זֶה יוּבַל שֶׁתְּחִלַּת דַּרְכּוֹ
כִּפְתִיתֵי שֶׁלֶג הָאוֹגְרִים אֲגָּלִים,
ואדווֹת קְטַנּוֹת בְּמָנוֹת לֹא קְצוּבוֹת

שׁוֹטְפִים אֵת כֹּל הַנִּקְרָה בְּדַרְכָּם
כִּי כֹּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם
וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא וְהַשֶּׁקֶט הַזּוֹעֵק
דּוֹמֶה הוּא לָאֶשֶׁד הַגָּדוֹל הַשּׁוֹקֵק.

בֵּין רְסִיסֵי הַשְּׁתִיקוֹת חִפֵּשׂ הַלֵּב מְנוּחָה,
סַעֲרוֹת הַיָּם נָשְׂאוּ עִמָּן תְּפִלָּה חֲרִישִׁית שֶׁל תִּקְוָה.
הַחוֹל סָפַג דְּמָעוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּלִי קוֹל וּבְלִי מִלִּים,
אַךְ מִתּוֹךְ הַשֶּׁבֶר קָם נָתִיב חָדָשׁ שֶׁל אוֹר וְחַיִּים,
וּבְחוֹף הַשָּׁקֵט שָׁבָה הַנֶּפֶשׁ לִנְשֹׁם מוּל מַיִם וְשָׁמַיִם.
 

אביה יקרה,
כתבת שיר שנוגע עמוק בלב בזכות הכנות והעדינות שבו. הצלחת לקחת כאב, ספק ופחד ולהפוך אותם למסע פיוטי של חיפוש אחר אור ונחמה. הדימויים של החול, המים, הסערה והחוף השקט מלווים את הקורא כמו גלים , פעם מטלטלים ופעם מרגיעים , עד לרגע המזכך של ההתחדשות.

מרגשת  במיוחד  הדרך שבה השתיקה בשיר אינה רק ריק, אלא מקום שממנו נולדים קול חדש ותקווה חדשה. המעבר מן הסערה אל השקט הסופי כתוב ברגישות רבה ומעביר תחושה של ריפוי פנימי אמיתי.
יש בשיר שלך יופי מלנכולי לצד כוח נשי עדין שממשיך לחפש אור גם בתוך החושך. שיר מרגש מאוד.

יפה ומרגש כתבת.

יום טוב ושקט

שמוליק

נ.ב - אשמח אם תקראי את הסיפור האחרון שכתבתי לפני מספר ימים במדור סיפורים.

סוף טוב: הלילה הזה את מתיימרת ללקט את רסיסי שתיקות והמים נחו. הסערה חלפה החוף שקט והנחמה גלויה. תודה רבה לך אביה יקרה, ערב טוב וסופ"ש מואר.

סיומו של כל בית מותיר תהייה, שאלה פתוחה התלויה באוויר. והיא זו המשנה את המציאות, היא המהות האנושית.