בפרק הקודם, הנייה מהרהרת הייתה בבעלה שעתה נודע לה
כי נהרג, וזכרה גם את המכתב שהגיע כמה חודשים לפני כן
פרק עשירי
"אה.. נזכרתי", אמרה הנייה ליעקב. "הגיע מכתב מהקיבוץ".
"נו.. מה הם רוצים? שנחזור לשם?" שאל יעקב.
"איני יודעת" אמרה הנייה. "לא פתחתי את המכתב. העדפתי שנקרא אותו יחד".
"טוב. נפתח ונראה". אמר יעקב. בתוך המכתב הייתה מעטפה סגורה ובתוכה מכתב המיועד להנייה. "קחי קראי את. אמר. "המכתב מיועד לך. הוא כתוב בפולנית, כך נראה לי".
בידיה הרועדות מהתרגשות, פתחה הנייה את המכתב הקצר ובו שש שורות בלבד – שדמה יותר למברק מאשר למכתב:
שלום לאחותי הנייה-אסתר.
אני בריאה ושלימה.
שמחתי שאת בין החיים. האם התחתנת עם יעקב ?
הנה כתובתי: רחוב פרנקלין. 1273 פארמה, אוהיו.
מאחותך רגינה-צביה גרינשפן, (פרימשוב).
נא כתבי אלינו.
דפיקות עזות על דלת הבית העירו את הנייה מהרהוריה. הייתה זו נז'ימה שפרצה פנימה כסערה. "מה קרה?" שאלה. והוסיפה לשאול "האם הכול בסדר אצל יעקב? ראיתי שני קצינים שעברו ליד ביתך." נז'ימה על אף היותה אישה טובה ונדיבת לב, אהבה לתחוב את אפה לעניינים לא-לה, בין בשמחה בין בעצב. לפעמים הדבר היה בעתו לפעמים היה מעיק למדיי. אולם בפעם זו, הנייה ראתה בכך ברכה רבה. הן אין היא מצויה בטיפול בעניין כה כואב. אפשר שהייתה פונה לרב השכונה, אולם יעקב מעודו לא פקד את בית הכנסת, ורק היא עצמה שמרה מעט כשרות והדליקה נרות לכבוד שבת. חשבה שטוב שנז'ימה זימנה עצמה אל ביתה, אולי תהיה לה למשענת בשעה קשה וכואבת זו.
"שום דבר לא בסדר" אמרה כשעיניה דומעות. "יעקב נהרג בצבא!"
"אוי ואבוי" אמרה נז'ימה. וסטרה לעצמה על לחייה. "אלך להודיע לבעלי שיטפל עם 'חברה קדישא'."
"לא, נז'ימה. אין צורך." אמרה הנייה. "ההלוויה תהיה צבאית. והצבא דואג לכל. מחר יודיעו באיזו שעה תתקיים הלוויה".
"אוי", אמרה נז'ימה, "אני ממש כואבת עליו. איש טוב היה". נז'ימה פלטה אנחת-צער ארוכה ומתמשכת. דומה היה שנקשרה בעבותות אהבה למשפחה הצעירה. פעמים אחדות ראתה בעיני רוחה את הנייה כבתה הגדולה לכל דבר ועניין. "האם התייעצו אתך לגבי מקום הקבורה?" שאלה נז'ימה.
"כן. התייעצו אתי" ענתה. והוסיפה "ביקשתי שזה יהיה בבית העלמין ב'סנהדרייה' ולא בבית קברות צבאי".
"מדוע ללא בבית קברות צבאי?"
"משום שברצוני להיקבר לידו בבוא העת."
"אח, אח.." נאנחה נז'ימה. "את כה צעירה וכבר חושבת מה יקרה בעוד שנים רבות. אין לך לדעת מה ילד-יום, שמא תינשאי מחדש ודברים ישתנו."
"לא. לא." אמרה הנייה בפסקנות רבה. "לא אנשא לאיש אחר. יעקב הוא אהבתי."
"יהי כן" אמרה נז'ימה. ושאלה "האם יש לך אורחים שאת מזמינה ללוויה?" רק עתה שמה אל לבה שאינה יודעת דבר וחצי דבר על המשפחה הצעירה, לבד מהתאומים ולבד מכך שיעקב עבד בביה"ח "ביקור חולים".
"לא, איני יודעת מי יגיע" אמרה הנייה. והוסיפה "אפשר שיגיעו אחדים מהקיבוץ, ואולי - אולי, תגיע גם אחותי רגינה מאמריקה. הכול תלוי בארגון ובזמן שיקבע הצבא למועד הלוויה".
עיניה של הנייה היו טרוטות למדי מהבכי ומהכאב על יעקב וגם על הדאגה מה יקרה לה ולילדיה שהתייתמו עתה. דומה שכמה שעות שינה ייטיבו עמה.
"יודעת את" אמרה נז'ימה "הטוב ביותר שתעלי לנוח ואני אשמור על התאומים עד שיתעוררו. כך תמצאי מרגוע לגופך ונפשך"
ומה עם בעלך?" שאלה הנייה. האם הוא לא ידאג?"
"בעלי, לבטח, לא ידאג. הרי זו הייתה עצתו שאשב אתך עד שרוחך תשוב אלייך" אמרה נז'ימה. והוסיפה "זו הדרך הטובה לקיים מצוות גמילות חסדים במיוחד לשכנים נפלאים ובעיקר בשעת הדחק".
"אתם אנשים נפלאים" אמרה הנייה, "לעולם לא אכל להשיב לכם כגמולכם".
"את לא צריכה להשיב דבר. הן זוהי עיקרה של גמילות חסד לתת – בלא לצפות לתמורה. ועכשיו לכי לישון. אם יהיה משהו מיוחד אודיע לך". הנייה הלכה לחדרה, ונז'ימה שכבה על הספה המהוה בחדר המבואה ששימש גם כחדר אורחים וגם כפינת אוכל מאולתרת. כל ביתה של הנייה לא היה בו כדי 35 מטרים בלבד.
שמש ירושלמית חמימה של ימי בֵּין כֶּסֶה לְעָשׂוֹר, חדרה מבעד לחלונות הבית שפנו אל המזרח. בכיים של התאומים הדורשים את ארוחת הבוקר, הקיץ את הנייה משנתה הטרופה. גם נז'ימה שנמנמה בחדר האורחים הקיצה בבעתה, ומיהרה לרחוץ את פניה וידיה, ואחר נפנתה לכבד מעט את הבית.
"הניה, בוקר טוב" אמרה נז'ימה "אני הולכת לביתי ולאחר מכן לצרכניה. האם זקוקה את לדבר-מה מהצרכנייה?".
"לא. איני זקוקה לכלום." אמרה הניה, והוסיפה "אולי.. חצי כיכר לחם טרי ו.. טוב. איני זוכרת. אסתפק בלחם."
הנייה המתינה לנציג הצבא שיגיע כדי להנחות אותה באשר למועד ההלוויה. בלבה הרהרה אם רגינה תספיק להגיע במועד שייקבע. יותר מכול הייתה זקוקה בעת הזו לכתף אוהדת ותומכת. לא היה לה איש בעולם מלבד אחותה. ראתה בכך נחמה גדולה בימים קשים אלה.
שעת צהריים ה – 4 באוקטובר 1954 (ז' תשרי)
נציג הצבא הגיע ובידו מספר מודעת אבל. לא רצה לתלותן לפני שיקבל את הסכמתה של הנייה. "גברת ברטונוב", אמר נציג הצבא, "קבענו את מועד ההלוויה למחר בשעה 1200. אבקש את רשותך לתלות מספר מודעות אבל כאן ברחוב כדי שאנשים יוכלו לדעת את מועד ההלוויה ומיקום הקבורה."
"וודאי. וודאי", אמרה הנייה "אני מודה לך ולשלטונות הצבא על הטיפול הנאות והמקצועי בעניין כה עדין וכואב".
"אינך צריכה להודות לנו" אמר, "זה המעט שאנו יכולים לעשות עבורך ועבור יעקב המנוח".
"סליחה אדוני?" שאלה הנייה. "רציתי לשאול אם קיימת אפשרות שהצבא יסייע בהסעה מרוכזת לבית העלמין? יודע אתה יש כאן מספר לא מבוטל של אנשים הרוצים להשתתף בלוויה, אולם התחבורה ל'סנהדרייה' היא מעטה, וספק אם האנשים יוכלו להגיע בכוחות עצמם בזמן"
"נדאג גם לכך" אמר הקצין. ומחר בשעה היעודה יהיה כאן אוטובוס של חברת 'המקשר' להסעת האנשים"
ירושלים - בית העלמין "סנהדרייה" השעה 1330
מסע ההלוויה של יעקוב ברטונוב החל זה עתה. שישה חיילים הורידו את ארונו של יעקב - שהיה מכוסה בדגל הלאום – בשער בית העלמין והחלו צועדים אל הקבר הרענן. ובראשם נציג הרבנות הצבאית, אשר קרא מזמורי תהילים. אחריהם צעדו שנים-עשר חיילי-מחלקה חמושים שבהתאם לכללי הטכס הצבאי ליוו את הארון ושימשו גם כמשמר כבוד. החיילים טמנו את גופתו של יעקוב ברטונוב וכיסו אותה בעפר, שני חיילים נשאו בידיהם זר פרחים אותו הניחו על הקבר הרענן.
החזן הצבאי אמר 'אל מלא רחמים'. הנייה התייפחה בבכי מר ואחד המלווים הגיש לה כוס מים להחיות את נפשה.
שלשה מטחי ירי של כבוד נורו אל חלל האוויר לקריאתו של מפקד המחלקה: "טען – אש!", טען – אש!" "טען – אש!".
נציג הרבנות הצבאית ניגש אף הוא אל האלמנה, הנייה, ואמר לה מעט דברי ניחומים. בסוף דבריו אמר לאלמנה שבשל סמיכותו של יום הכיפורים, אין היא צריכה לשבת "שבעה" אלא עד לכניסת היום הקדוש בלבד – כלומר עד למחר אחה"צ, ט' בתשרי.
"אם תהיי זקוקה לדבר-מה", אמר, "נעשה כל שביכולתנו לסייע בעדך".
"תודה לך" אמרה הנייה. כל רצונה עתה היה להגיע לביתה מהר ככל האפשר. דאגתה הייתה לשני התאומים שהושארו אצל שכנתה הטובה, נז'ימה. נצטערה צער רב שאחותה רגינה לא הגיעה ותלתה זאת בלוח הזמנים הקצר והניחה שטרם היה סיפק בידי אחותה להתארגן לטיסה לישראל.
*****
