פרק שנים-עשר
מפנה גורלי
פולין אוקטובר 1946 החווה של יוז'י שעת בין ערביים.
"נו... פאולינצ'קה?" שאלה רגינה. "וכי לא אמרתי לך שחשה אני כי הוא לא ישוב עוד? הן המלחמה הסתימה לה זה מכבר. ולוּ רצה לבוא - היה בא."
חלפו כמעט שלוש שנים מאז הצליחה רגינה להימלט מהמחנה, ולמעלה משנתיים מאז ילדה את ליאו. תמיד הרהרה בלבה שהנה תיפתח הדלת, וויטאלי פרימשוב, האיש שלה, ייכנס וייקח אותה הרחק מהכפר שכוח-האל הזה. הרחק מליאו הקטן, שפניו היפות הזכירו לה מדי יום ומדי שעה מי אביו – סמל נאצי שטבח בבני עמה. אולם ככול שחלף הזמן והעולם חזר לעיסוקיו הרגילים, אמרה נואש.
"אמנם כן. המלחמה נגמרה, יקירתי", ענתה פאולינה. "אך יש עוד עניינים שלאחר המלחמה: שיחות בין המנצחים והמובסים, סימון גבולות חדשים ועוד כיוצא בכך. אפשר שמתוקף תפקידו הוא מתעכב, ואל-לך להיוואש."
"את אומרת זאת רק כדי להרגיע אותי" אמרה רגינה. "אך גם את יודעת, בלבך פנימה, שהוא לא יבוא. ואף אם הדברים כפי שאת אומרת, מדוע לא כתב מכתב או שלח שליח להודיע דבר- מה ?"
"נמתין עוד זמן ונראה" אמרה פאולינה. "אפשר שלא היה בידו לשלוח מכתב. ואפשר ששלח ואבד בדואר. הן יודעת את מה המצב באירופה. עדיין מלקקים את פצעי המלחמה וגם הדואר, כנראה, לא במיטבו."
"בסדר נמתין עוד" כפי שאמרת. "אבל.. כמה זמן יכולה אני להיות נתמכת על ידכם?"
"מה 'אבל' ?" שאלה פאולינה. והוסיפה "הן שוחחנו רבות בנושא, הלא כן? גם אני וגם יוז'י בעלי שמחים מאוד שאת אתנו וגם ליאו הקטן גורם שמחה בבית. הסירי דאגה מלבך. את כמו בת משפחה ויכולה את להישאר כאן ככל שתחפצי".
"שלום נשים יקרות, שלום גם לך קטנצ'יק" אמר יוז'י, שחזר עתה מעבודתו המפרכת. "מתי אוכלים ארוחת ערב?" שאל. "אני ממש רעב".
"אתה תמיד רעב. מתי אתה לא רעב?" שאלה רגינה בחיוך. רק לפני 3 שעות הביאה לו את ארוחת הצהריים שהכינה בעצמה. זה ימים אחדים עסוקים יוז'י ושני העובדים ששכר. בהוצאת תפוחי האדמה מהקרקע ואיסופם, תנובת השדה השנה הייתה ברוכה ומרבית היום שהה בשטחי החווה. גם רגינה ופאולינה הצטרפו לעובדים בכל המלאכות הקשורות בבית ובשדה כאשר כל אחת בתורה משגיחה על ליאו הקטן.
רגינה לא הייתה מן הנשים היושבות בטל. היא ראתה בהשתתפות בעבודות גם חובה וגם סוג של הכרת הטוב על החסד שגמלו עמה יוז'י ורעייתו. כך עסקה גם בחליבת 3 הפרות המניבות, איסוף הביצים והאכלת התרנגולות. בכל עת שהיה הדבר אפשרי. וכאשר נשארה לבד עם ליאו, כבדה את הבית, ושטפה את הכלים. ניסיונה כמבשלת במחנה "יער הינשוף" עמד לטובתה, ועתה לקחה עליה את כל מלאכת הכנת הארוחות. יוז'י אהב מאוד את בישוליה ואף פאולינה לא חסכה ממנה מחמאות רבות.
"עוד כמה רגעים האוכל יהיה מוכן" אמרה. ושאלה את יוז'י "ומה עם העובדים? האם יבואו לסעוד עמנו?"
"איני יודע" אמר והוסיף "חושבני שהם יכינו לעצמם את ארוחת הערב. הם אמרו שהם רוצים לנוח מעמל היום."
"חבל מאוד" ענתה רגינה. "לקחתי אותם בחשבון המנות והכנתי כמות מזון גדולה מן הרגיל."
"אין דבר". אמרה פאולינה, בצחוק רועם . "יוז'י יהיה רעב שוב בעוד כמה שעות. שום דבר לא הולך לאיבוד."
"אם כך" אמרה רגינה. "אלך לכמה רגעים כדי להשכיב את ליאו ונשב כולנו אל השולחן".
רגינה נטלה בידה את ליאו והלכה לחדר צר המידות שעמד לרשותה ולרשות בנה הקטן. כהרגלה, בכל יום בשעות אלה, חלצה את דדיה והניקה את הילד. אעפ"י שליאו עבר את שנתו השנייה ואכל סוגי מאכלים שונים, לא ויתר על ארוחת הערב של חלב אמו.
מחדרה הקטן שמעה קול שקשוק כלים שהעידו כי פאולינה מכינה את השולחן לארוחה. ועשתה כל שביכולתה למהר כדי שליאו יעצום את עיניו. גם היא עצמה הרגישה מעט רעב ורצתה לסיים ולעלות על יצועה.
רגינה הגישה את האוכל החם והמהביל - מרק ירקות, מעט שעועית, תפוחי-אדמה ולחם שחור טרי שאפתה בעצמה.
בטרם החלו לטעום דבר-מה נשמעו נקישות רמות על הדלת. תחילה חשבה רגינה שאלה הם העובדים שנמלכו בדעתם והחליטו להצטרף לארוחה. כבר עמדה לגשת למטבח ולהביא אוכל עבורם, אך יוז'י פתח את הדלת ובפתח הבית ניצב איש צבא כולו אומר הוד והדר. היה זה הקולונל ויטאלי פרימשוב.
"ערב טוב לכולם" אמר.
רגינה קפאה על מקומה מבלי יכולת לנוע. התרגשות רבה אחזה בה. אילולי שהתיישבה על כסאה, ספק רב אם הייתה מצליחה להישאר על עומדה.
"באתי לקחת אותך ואת הילד , רגינה" אמר בקול בוטח. ושאל "העוד תרצי בי?"
המילים נעתקו מפיה של רגינה. לאחר שנתעשתה מעט אמרה "קוראים לו 'ליאו' " אמרה.
"למי?" שאל.
" 'לילד' שאמרת" אמרה. "קראנו לו ליאו".
"אה.." אמר במבוכה. והוסיף "שם נאה למדי".
פאולינה התערבה בשיחה ושאלה: "האם תצטרף אלנו לארוחה? רגינה הכינה די והותר"
"בשמחה הייתי מצטרף" אמר ויטאלי "אך הנהג ממתין לי במכונית".
"אפשר לצרף גם אותו לארוחה". אמרה פאולינה. "כפי שאמרתי" הוסיפה פאולינה "רגינה הכינה די והותר"
הקולונל נראה מהסס מעט. לא הרגיש בנוח על ההתפרצות הפתאומית לתוך הארוחה. אולם יוז'י לא המתין לתשובתו של ויטאלי ויצא להזמין את הנהג להצטרף לארוחה. "זו הוראה מהמפקד שלך!" אמר לנהג המופתע.
יוז'י שלף ממחבוא סודי בקבוק משקה חריף שהכין בעצמו וחילק לאורחים ביד נדיבה.
ויטאלי ביקש מהנהג לשתות רק מעט "דרך ארוכה לפנינו" אמר. והוסיף "איני רוצה תקלות ביום המאושר הזה".
"אוה.." אמרה רגינה "הנח לו. שישתה כאוות רצונו. אינכם הולכים לשום מקום הלילה. גם אני אין בדעתי ללכת".
"האם את רומזת שאינך רוצה לבוא עמי?" שאל ויטאלי.
"אוה, לא, כלומר כן.. כן. רוצה אני." אמרה. "רוצה אני לבוא עמך. אולם חלף זמן כה-רב ואפשר להמתין עוד לילה אחד. צריכה אני לסדר את חפציי ולהשאיר מכתב לליאו."
"מכתב? איזה מכתב?" שאל ויטאלי בתמיהה.
"נדבר על כך ביחידות." אמרה רגינה, ופנתה אל פאולינה בשאלה: "האם יש מקום בו נוכל להלין את השניים?"
פאולינה שעד כה שקעה בהרהורים. - הרהורים שנטעו בה מעט עצב. בשל המחשבה שרגינה תלך לדרכה ותיקח עמה את ליאו הקטן, אולם הזכרת "המכתב" ע"י רגינה, הסירו מחשבות אלו מלבה. הבינה מעצמה שליאו אכן יישאר בידיה - כפי שאמרה רגינה בעבר.
"בהחלט." ענתה פאולינה בחדווה. "יש די מקום. נלין אותם בחדר האורחים".
הארוחה נתמשכה אל השעות המאוחרות. המשקה החריף פתח את חרצובות לשונם של האורחים והמארחים אשר התענגו על רגעים של הנאה ורוגע. רק בכיו של ליאו - שהקיץ משנתו לקול רעש האורחים -היה מעין אות שהגיע העת לפרוש לשינת הלילה. גם פאולינה ורגינה החלו לגלות סימני עייפות. יותר מכל העידו על כך פיהוקיהן הרבים.
פאולינה הובילה את הקצין ונהגו אל חדר האורחים שם הכינה את יצועם. "תודה רבה." אמר ויטאלי. "אתם מארחים נדיבים מאוד".
"הו' אתה הוא הנדיב" אמרה פאולינה. "אנחנו זוכרים היטב את עזרתך הרבה במלחמה. "חדרה של רגינה" הוסיפה פאולינה, "נמצא בהמשך המסדרון".
"תודה רבה". אמר ויטאלי. ושאל "האם יהיה זה מן הראוי שאבקרה בחדרה בשעה זו?"
"אתם אנשים בוגרים" אמרה. "עשו כחפצכם. אין הדבר נוגע לי כלל וכלל".
ויטאלי נקש חלושות על דלת חדרה של רגינה. "אתה יכול להיכנס" אמרה. לעיניו של ויטאלי נגלתה תמונה מרהיבה. ליאו ישב על ברכיה של רגינה וינק חלב מהדד החשוף של אמו. כל יניקה לוותה בהשמעת קולות הנאה וגרגורים המיוחדים לתינוקות. "לא יאומן" אמר ויטאלי "הוא ממש ילד גדול. מתמיה שאת מניקה אותו עדיין".
"כן. הוא ילד גדול." אמרה רגינה, "אך איני מניקה אותו באופן קבוע. רק בלילות. עכשיו שאנחנו הולכים", הוסיפה רגינה "אפשר שזה יחסר לו".
"איני מבין" אמר ויטאלי. ושאל "מי ימנע בעדך להניקו גם אחרי כן?"
"הוא לא יבוא אתנו". אמרה. "הוא יישאר כאן עם פאולינה!" הוסיפה בפסקנות.
"איני רוצה להתערב בעניינך" אמר ויטאלי. "יכול אני לאמץ את ליאו ואהיה לו לאב."
"לא. לא. אין זה בגללך". אמרה "איני רוצה לראותו בגלל אביו. זוכר אתה שסיפרתי לך שאיני נשואה, אך לא ספרתי לך מי אבי הילד."
"מי הוא אבי הילד?" שאל ויטאלי. ממתין לאיזו חדשה מרעישה, אשר גורמת לאם לנטוש את בנה אשר יצא ממעיה.
"אביו של הילד הוא סמל נאצי שאנס אותי במחנה". אמרה רגינה. והוסיפה, "בכל פעם שאני מביטה בליאו, חוזרים כל המאורעות של האונס והצער הרב על הורי שנרצחו במחנה. עכשיו שהכל ידוע לך עדיין רצונך בי לאישה?"
"אשמח מאוד אם תיאותי להיות אשתי". ענה ויטאלי. והוסיף "אלך לי עתה לישון ומחר נצא לדרך".
"אתה יכול לישון כאן בחדרי. איתי. במיטתי." אמרה.
"אבל..." אמר ויטאלי.
"אין אבל" ענתה רגינה וליטפה ברכות את פניו של ויטאלי שצימחו מעט זיפי זקן.
"יהי כן" ענה. וחיבק את רגינה באהבה רבה.
