פרק חמישה עשר
המשך מפרק ארבעה-עשר,
כאשר נודע שכריסטיאן הוא יהודי
ומבקש מאימו (רגינה) לספר את כל האירועים,
ולענות על השאלה כיצד הוא הגיע לארה"ב.
*****
"ובכן יקירי, לאחר התלאות שעברתי, וכפי שסיפרתי לך בעבר על היותי במחנה ההשמדה, ובעת הבריחה מהמחנה, נפצעתי, וניצלתי ע"י פרטיזנים שהובילו אותי לחווה של יוז'י ופאולינה, שם ילדתי את ליאו בסיועו של קצין בצבא הרוסי ויטאלי פרימשוב שהיה גם רופא".
"שנים אחדות אחרי המלחמה, ויטאלי חזר לקחת אותי ונסענו יחד למוסקבה".
פארמה - ספטמבר 1979
"סיפור נאה ומעניין" אמר כריסטיאן. ושאל "מה קרה לליאו? ואיך נולדתי בירושלים? ואיך הגעתי לכאן? ואיך את הגעת לכאן עם אבא ויטאלי?"
"ובכן, כריסטיאן" אמרה רגינה. ושאלה "אולי אתחיל לקרוא לך 'ליאופולד'?"
"מה רע ב'כריסטיאן'?" שאל.
"אין כל רע" ענתה. "אולם אין זה יאה ליהודי להיקרא בשם המדגיש יותר מכל את הנצרות".
כריסטיאן הרהר דקות אחדות ולפתע אמר: "טוב. תקראי לי מעתה 'ליאופולד'. אולם בתנאי שאמשיך לקרוא לך 'אימא' בסדר?"
"בסדר, יקירי" אמרה. והוסיפה: "ובכן הגענו למוסקבה ואביך הוביל אותי אל דירתו הקטנה ששכר מהממשלה. לאחר כחודשיים נישאנו בבנין העירייה".
"האם ההורים של אבא היו בחתונה?" שאל ליאופולד.
"הו, לא. רק אמו ואחותו" ענתה רגינה. והוסיפה "אביו של ויטאלי נפצע קשה בשלהי המלחמה הגדולה בשנת 1917, וארבע שנים לאחר מכן הוא נפטר כאשר הוא מותיר את רעייתו עם תינוקת בת שנה ובהיריון מתקדם עם ויטאלי".
"זהו? חמישה אנשים בחתונה?"
"אוה, לא. היו יותר. היו חבריו, מהצבא, של ויטאלי. אבל אין בכך כלום משום שזה היה רק טקס בלבד עם כיבוד מזערי. לא הייתה בידינו יכולת כספית לערוך מסיבה של ממש".
"אז ממה התקיימתם?" שאל ליאופולד. "או, הו, יש לך יותר מדי שאלות" אמרה רגינה. "הנה הצעתי: אספר לך הכול אם לא תפסיק אותי בכל מיני שאלות שאין להן חשיבות. בסדר?"
"בסדר, אמא. אני מקשיב".
"ימים אחדים לאחר נישואינו" הוסיפה רגינה לספר "אבא השיג לי עבודה כמזכירה בבית החולים בו עבד כרופא. למרות ששכרי היה מועט ביותר, הספיק לנו לתשלום שכר הדירה. את ארוחותינו אכלנו בבית החולים, כך שחסכנו את משכורתו של אבא."
"יש פעמים שלא ראיתי אותו יומיים רצופים בשל עבודתו במשמרות לילה. יום ראשון היה יום המנוחה לעובדי העזר אולם הרופאים עבדו גם בימי ראשון בתורנות. כך חלפו כשנתיים. באחד מימי הראשון ויטאלי חזר מאוחר מבית החולים כשהוא אחוז התרגשות גדולה ואמר: מצאתי אותם!! "
"את מי הוא מצא?" שאל ליאופולד.
"הו, בני היקר" אמרה רגינה. "זה מה שאני שאלתי את ויטאלי" 'את מי מצאת'?" שאלתי אותו.
"את יעקב והניה" ענה ויטאלי. "מצאתי את אחותך הנייה ואת יעקב ברטונוב".
"היכן מצאת אותם" שאלה רגינה.
"בפלשתינה" ענה. "במקום שנקרא 'קיבוץ'"
"מה שלומם? והאם הם נשואים?" שאלה רגינה בהתרגשות רבה. חלפו למעלה מחמש שנים מהעת שראתה את אחותה הנייה. היה זה בעת הבריחה ממחנה "יער הינשוף" ומאז לא שמעה דבר. רק הפצרותיה הרבות גרמו לויטאלי להתעניין עם חבריו שבשלטון. לאחר חודשים של המתנה הודיע לו אחד מידידיו כי באחד הקיבוצים בהרי ירושלים מתגוררים זוג צעיר: יעקב ברטונוב, והנייה-אסתר.
"איני יודע דבר" ענה ויטאלי. "כל שאני יודע רק שמדובר בזוג הזה".
"אולם" הוסיף ויטאלי "חבריי אמרו שכרגע אין טעם לברר עוד פרטים משום שלפני ימים אחדים הכריז הישוב על עצמאות ומתחוללת שם מלחמה בין היישוב היהודי לבין התושבים הערבים".
"מה קרה לאחר מכן?" שאל ליאופולד.
"קרה שינוי מפתיע ששינה את כל חיינו". אמרה רגינה. והמשיכה, "במסגרת חילופי משלחות של רצון טוב, הוזמנו מספר רופאים, אנשי צבא וגם מעט מדינאים לסיור בארה"ב. ויטאלי סירב בטענה שאינו יכול להשאיר אותי לבד למשך שבועיים שלימים, כי אין לי איש מלבדו. לאחר ימים אחדים נתרצו השלטונות שאסע עימו".
"כך קרה שבשנת 1949 הצטרפתי לויטאלי לנסיעה עם משלחת של כ-20 איש שכללה גם נספחים צבאיים וכלכליים".
בית המלון בו התאכסנו היה מפואר למדיי - ניגוד משווע לדירה הקטנה בה התגוררנו במוסקבה. מדי בוקר יצא ויטאלי לכל מיני כנסים וועידות ונותרתי לבד בבית המלון כמעט ללא מעש. אחת לכמה ימים נערכו קבלות פנים גם בערב, ואז הצטרפתי לויטאלי לאירוע. ככל שהתקרב מועד החזרה לרוסיה, נעשה ויטאלי עצבני וללא מצב רוח.
העריקה
יומיים לפני שחזרנו, הציע ויטאלי שנלך לטייל מעט ברגל. לא חשדתי במאומה. בדרך הוא הפתיע אותי לחלוטין בהודעתו. "רגינה", כך הוא אמר בלחישה. "מחר בבוקר אנו יוצאים מצידו האחורי של בית המלון ופונים לשגרירות האמריקאית".
"לאיזה צורך?" שאלתי.
"אנחנו לא חוזרים לרוסיה" אמר. "אנחנו נערוק לאמריקה ונקבל הגנה"
"זה ממש מסוכן" אמרתי. ושאלתי את ויטאלי "האם הסתבכת במשהו ?"
"לא. לא הסתבכתי בשום דבר מיוחד". אמר. "הכול מוסדר ואל לך לדאוג יתר על המידה".
"בבוקר המחרת" המשיכה רגינה לספר, "יצאנו מהכניסה האחורית של בית המלון והתייצבנו בשערי אחד המתקנים של ארה"ב, שם המתין נציג שליווה אותנו פנימה".
"מה קרה לאחר מכן?" שאל ליאופולד "האם לא חיפשו אחריכם? האם לא חשדו שמא ערקתם למערב?"
"הו,יקירי", אמרה רגינה. "באותו היום לא ידענו את שהתרחש. הוסתרנו באחד המבנים הממשלתיים, ולאחר יומיים כאשר המשלחת הרוסית חזרה למוסקבה עברנו להתגורר במשך שלוש שנים באיזו עיירה נידחת ליד מישיגן תחת זהות בדויה ומסמכי זיהוי חדשים. אולם לאחר זמן נמאס לאבא כל העניין ועברנו להתגורר בקליבלנד. בזהותנו המקורית, ולאחר זמן עברנו לכאן - לפארמה".
"הפצרתי פעמים רבות באבא שיבדוק מה שלום אחותי הנייה. כל שידענו – בעת שהותנו במוסקבה - שהנייה ויעקב מתגוררים בקיבוץ ליד ירושלים. עתה נמצאה שעת כושר ולאחר ברורים רבים, נמסר מאותו קיבוץ שהניה ויעקב ברטונוב העתיקו את מגוריהם לעיר ירושלים".
"נו..? ונסעתם לירושלים?" שאל ליאופולד.
"או, לא. אין זה כל כך פשוט". אמרה רגינה. "בקיבוץ סירבו למסור את כתובתם של משפחת ברטונוב. כל שהיו מוכנים לעשות היה להעביר להנייה מכתב מאתנו".
"כתבתי מכתב לקיבוץ וצרפתי מכתב עבור הנייה עם כתובתנו בקליבלנד, לאחר כחודש הגיע מברק מרגש מהנייה אשר סיפרה כי חשבה שאיני בין החיים. זכרה, כך כתבה, כי נפלתי מצרור ירי של הגרמנים בעת הבריחה מהמחנה".
"האם היא לא יכלה להתקשר בטלפון?" שאל ליאופולד. והוסיף "מוזר להמתין זמן כה רב כאשר אפשר בשיחה אחת לפתור הכל".
"טלפון!?" שאלה רגינה בתמיהה "מי חלם על טלפון בשנת 1954 ? לבטח לא בארץ ישראל, רק מעטים החזיקו טלפון. גם בביתנו הותקן טלפון רק בשלהי שנות החמישים."
"ספרי עוד, אמא, מה קרה אח"כ?" ביקש ליאופולד.
"הוי, אני עייפה מאוד. אולי מחר או ביום אחר". אמרה רגינה. ושאלה "האם אינך רוצה להודיע למרגרט?"
"איני חושב שזה עיתוי נכון" אמר. אני רוצה לחשוב מעט על העניין. אודיע לה בהזדמנות נוחה".
"לילה טוב, יקירי" אמרה רגינה.
"לילה טוב, אמא", אמר ליאופולד, "אקווה מחר לשמע ממך את ההמשך".
