אז מה עכשיו?

אחרי שנים מלאות תהפוכות, אנחנו יוצאות סופסוף לסוגשל חופשת קיץ עד עד סוף אוגוסט בלי להתנצל. להתנתק מהמודרנה, לתת למוח להצטמק, להיטפש. קצת מזג אויר נורמלי, קצת ריטריט בשביל הנשמה, קצת חוף והרבה משפחה. גם המשפחה מהצד שלי מצטרפת לחלק מהזמן. כבר שכחתי איך נראים אחיינים מחוץ לפייס טיים. אני אהיה הדודה הכי דביקה בעולם. הבטחתי לעצמי להתנזר מכתיבה כל השבועות האלה, אבל לא יודעת, כי מה שוות הבטחות שאי אפשר להפר אותן?

אחר כך? אתחיל ללמוד תרגום ולעבוד על ספר שירה דו-לשוני, בהנחיה צמודה. טונות של עבודה, ועדיין למצוא זמן לחיות. אחדש את האינסטגרם שהושבת מסיבות אישיות. שם יהיה המקום לשירים חדשים ומחודשים. ג'ן תהיה בת 30 עם PhD. גמני רוצה. בינתיים החשבון שלי נשאר כאן. אולי פה ושם אעלה יצירות מזדמנות, בלי יותר מדי ציפיות.

כן. אני מעצבנת. אומרת מה שאני חושבת גם אם זה לא בא למישהו טוב, אבל אף פעם לא מדברת באויר. לא מתחנפת ולא רוצה שיתנחמדו אלי כדי שאתנחמד בחזרה. לא הקטע שלי. חלק מרכזי בכתיבה אצלי שלמדתי להקשיב לביקורת וללמוד ממי שמבקרים אותי, ואני אוהבת דיונים ענייניים וביקורות גם כשמתברר שאני טועה. מה שלא הורג - מחשל.

תם. לא נשלם אף פעם.