פריחת הדובדבן - פרק שישה עשר

פריחה פרק שישה-עשר

במסגרת הסיפור של רגינה

היא מספרת לליאופולד(כריסטיאן)

כיצד הגיע לפארמה

ירושלים שכונת תלפיות ה- 3 בנובמבר 1954   

מפגש האחיות

הנייה עמדה בפתח ביתה. ממתינה הייתה לאחותה רגינה שעמדה להגיע מאמריקה בשעה הקרובה. בינתיים שוחחה מעט עם שכנתה הטובה נז'ימה, השיחה נסבה על "יום השלושים" לנפילתו בקרב של יעקוב, בעלה .

בכל עניין נהגה להתייעץ עם נז'ימה. זו התגלתה כבעלת ידע ודעת בכול תחום. אמנם גם מהצבא התעניינו והביעו נכונות לסייע בסידורים של "יום השלושים" על כל הכרוך בכך. אך הנייה העדיפה שהאירוע יהיה מצומצם ככל האפשר. על כן פנתה לנז'ימה ושאלה מה עושים ביום כזה והאם צריך להכין כיבוד וכל כיוצא בכך.

"זה ממש לא מסובך" אמרה נז'ימה. והוסיפה "מחר את עולה לבית העלמין שם יחכו גם נציגי הצבא לגילוי המצבה של יעקוב ז"ל. לאחר מכן נעשה סעודה בבית הכנסת שם גם יתפללו לעילוי נשמתו."

כמה אנשים ישתתפו בסעודה? ומה צריך להכין לסעודה?" שאלה הנייה

"אל תדאגי. אני אכין הכול ואביא לבית-הכנסת"  אמרה נז'ימה.

"או, לא". אמרה הנייה. "אם את רוצה לבשל זה בסדר. אבל אני רוצה לשלם על המצרכים. את מפנקת ומעניקה לי יותר מדיי".

"נדבר על זה מאוחר יותר" אמרה נז'ימה. אבל כדאי להיכנס הביתה. קר מאוד כאן בחוץ".

"לא. אני לא יכולה להיכנס" אמרה. "אני ממתינה לאחותי רגינה היא צריכה להגיע כל רגע. אפשר שהיא במונית הזו שמתקרבת לכאן.

טוב. אפשר שאת צודקת. את רוצה שאלך?

"הו, לא" אמרה. "הישארי איתי מעט ותכירי את אחותי היא אישה נהדרת".

המונית אכן נעצרה בפתח ביתה של הנייה. מהרכב ירדה אישה צעירה והדורה למראה בעלת שיער בגוון הדבש. הנייה זיהתה - בקושי רב-  את אחותה ממנה נפרדה בדיוק לפני 12 שנים כאשר נמלטו ממחנה ההשמדה. שתי הנשים התחבקו שעה ארוכה. "בואי ניכנס הביתה" אמרה הנייה-אסתר לאחותה רגינה-צביה, ושתי האחיות צעדו מחובקות עד לפינת הישיבה שבדירה הקטנה.

רגינה פתחה בשיחה ושאלה את הנייה "היכן הילדים היפים שלך?"

"בואי אתי לחדר ותראי אותם", אמרה הנייה,

"בלי עין הרע" אמרה רגינה. "הם ממש יפים כמו מלאכים. אני רוצה כל-כך להחזיק אותם בידי".

"עוד מעט הם יתעוררו לאכול ותוכלי להחזיק אותם ככל שתרצי".

"טוב מאוד" אמרה רגינה. "בינתיים תראי לי את יתר חדרי הבית"

"אין לי עוד חדרים" אמרה הנייה במבוכת-מה. "זה כל הבית שלי".

"מצער מאוד. כך אי אפשר לגדל ילדים!". רגינה הביטה מסביבה. כל הבית נראה עלוב מאוד והעניות נשקפה מכל פינה. לפתע שאלה את הנייה "ממה את מתפרנסת? ומה תעשי כאשר הילדים יגדלו?"

"אני מקבלת מעט עזרה מהצבא" אמרה הנייה. והוסיפה "זה מספיק להוצאות היום-יומיות. בנוסף קבלתי סכום צנוע חד-פעמי".

"לא. לא". אמרה רגינה. "זה בלתי אפשרי כך. אנחנו צריכות למצוא סידור כלשהו למען הילדים. אי אפשר לחיות בדירה כל כך קטנה".

"מה את מציעה?" שאלה. "הרי כמעט כולם כאן חיים כך?. זו מדינה חדשה וייקח זמן עד שהמדינה תצא מהמצב הקשה. אם יש לך רעיון אשמח לשתף פעולה".

"בשלב בזה אני מציעה" אמרה רגינה "שתבואי לאמריקה עם הילדים לתקופת מה ואפשר שתחליטי להישאר שם. בעלי, ויטאלי, יוכל לסדר לך תעסוקה טובה ותתגוררי עמנו עד שירווח לך".

"בשום פנים ואופן לא אעזוב את מדינת ישראל" אמרה הנייה בכעס. "כאן קבור יעקוב בעלי ואבי ילדיי. כאן רוצה גם אני להיקבר"

"בסדר, בסדר. אין מה לכעוס. אינך חייבת להישאר באמריקה לצמיתות" אמרה רגינה. "כל שהצעתי שתבואי איתי חזרה לכמה שבועות ואח"כ תחזרי לירושלים"

"טוב" אמרה הנייה "לזה אני מסכימה, אך דעי שייקח לפחות שבועיים עד שאוציא מסמכים ודרכונים לנסיעה". הנייה שאלה "האם ויטאלי לא יכעס שאת מתעכבת כל כך הרבה זמן ובנוסף גם מביאה אורחים מירושלים?"

"את צריכה להכיר את ויטאלי אמרה רגינה. הוא אדם נפלא ומתחשב בי בכל גחמה שלי ודרך אגב, זה הרעיון שלו שתבואי עם הילדים לאחר האסון שקרה לך עם יעקוב"

"טוב מאוד. גם יעקוב היה כך". אמרה הנייה.  "חבל שנהרג בדמי ימיו. בואי נשב לאכול לפני שהקטנים יתעוררו".

נמל הים ניו-יורק ה- 28 בנובמבר 1954 השעה 1200

האונייה בה הפליגו רגינה והנייה עם שני התאומים. הגיעה לנמל לפני כמחצית השעה, והנוסעים עשו את דרכם אל ביקורת הדרכונים בהמתינם למטען. במסוף הנוסעים עמד איש הדור ונאה, בשנות השלושים המאוחרות שלו. היה זה  ויטאלי פרימשוב בעלה של רגינה. לפני ארבעה ימים קיבל מברק ובו היא מבשרת כי היא תגיע יחד עם הנייה והתאומים - בני למעלה משבעה חודשים. ויטאלי שלא זכה לילד משלו, המתין  בהתרגשות רבה ובתקווה שהנייה תחליט, בסופו של דבר, לגור בקביעות באמריקה. ההמתנה התארכה מעט, אולם הנשים הגיעו לבסוף. "אני מצטערת שהתעכבנו" אמרה רגינה והוסיפה "התינוקות היו רעבים והנייה הייתה צריכה להניק אותם. תכיר את אחותי הנייה".

"שמעתי עלייך רבות אמר ויטאלי. אחותך אינה מפסיקה להציק לי באשר אלייך". "דומה" הוסיף ויטאלי "שרגינה מעריצה אותך בצורה יוצאת דופן".

"או, גם אני מעריצה שלה וגם שלך".אמרה הנייה. "תודה לך ויטאלי על הטרחה הרבה שאתה טורח עבורי. הרי לך. קח! תחזיק קצת את התאומים.

ויטאלי אחז בתינוקות בשתי ידיו החסונות. כבמטה קסם ניר וליאופולד חיכו אליו חיוך של אהבה. נפשו של ויטאלי נקשרה בנפשם של הפעוטים. "טוב בואו ניסע. יש לנו דרך ארוכה עד אוהיו". אמר והוסיף "אולי נצטרך מנוחה באחד המוטלים שבדרך. הכול לפי העניין.

פארמה ה – 29 בנובמבר 1954

חדר האורחים בביתם של  ויטאלי ורגינה היה חמים ונעים למדיי. הקמין היה מוסק היטב ומדי פעם ירד ויטאלי מחדר עבודתו שבקומה השנייה, והוסיף  גזרי עצים לקרבו של הקמין הגדול. הנייה נחה באחד החדרים ורגינה ישבה להשגיח על שני התאומים שהחלו לצחקק ולזחול מעט על השטיח. לפתע נשמע קול חרחור. ליאופולד החל לפרכס ולרעוד בכל גופו. רגינה הזעיקה את ויטאלי - שהגיע מעבודתו לפני דקות אחדות – וזה ירד בבהילות מחדר העבודה שלו. ויטאלי בחן את מצבו של ליאופולד ואמר לרגינה: "צריך להסיע אותו מיד לבית החולים. תעירי מהר את הנייה שתשמור על ניר, ותבואי אתי עם ליאופולד".

"לאן נוסעים?" שאלה רגינה.

"לבית החולים בקליבלנד" ענה והוסיף, "זה מאוד רציני ונקווה לטוב". אמר. חרף היותו רופא וותיק, ויטאלי מעודו לא התמחה ברפואת ילדים, אולם התסמינים של הילד נטעו בו את החשש שמדובר באפילפסיה, או, גרוע יותר, דלקת קרום המוח. ויטאלי האיץ את מהירות הרכב עד שהמנוע עמד לפקוע. המרחק הקצר של 9 מייל מפארמה לקליבלנד דמה עליו כיעד בלתי ניתן להשגה. 10 דקות לאחר שיצאו מפארמה, נכנס ויטאלי בשערי בית החולים האוניברסיטאי של קליבלנד.

היותו של ויטאלי רופא במקום למעלה משנה סייעה בעדו לדלג על כל נושא הרישום והמנהלה. דקות אחדות לאחר מכן כבר ניצב נוירולוג בכיר של בית החולים ליד ליאופולד הקטן, ייצב את מצבו וקבע - כמעט בפסקנות! "אפשר שמדובר בדלקת קרום המוח, אך נצטרך לעשות מספר בדיקות". 

"האם זה וודאי?" שאל ויטאלי "אולי זו אפילפסיה?" המשיך ושאל.

"אתה, כרופא, יודע", אמר הנוירולוג. "שאין שום דבר וודאי בדברים שאינם נראים לעין. נעשה את הבדיקות ונקווה לטוב. אשמח לדעת שהאבחנה שלי אינה נכונה".

"אני יכול לסייע במשהו?" שאל ויטאלי.

"לא. איני חושב שאתה יכול לסייע – כרגע – במשהו" אמר הנוירולוג והוסיף. "כדאי שתחזרו לביתכם. אנחנו נעשה את המלאכה ובתוך ימים אחדים נוכל לדעת טוב יותר. בינתיים  כדאי שתטפלו במשרד בנושא הרישום והביטוח הרפואי של הילד".

"שלום ד"ר פרימשוב" אמרה פקידת הקבלה. "מה מעשיך כאן?" שאלה.

"האחיין של רעייתי הובא לבדיקות ואושפז". אמר ויטאלי והוסיף, "אני רוצה לטפל בביטוח הרפואי שלו וההוצאות הכרוכות באשפוזו".

"בן כמה הילד?" שאלה הפקידה.

"שמונה חודשים" ענתה רגינה והוסיפה "הילד אינו אזרח אמריקאי".

"במקרה חרום אין צורך בביטוח לילדים עד גיל שנה" אמרה הפקידה. "אולם" הוסיפה "כדאי לעשות ביטוח משום שאם יהיה צורך – חלילה - במעקבים וביקורות לאחר גיל שנה תצטרך ביטוח שאם לא כן ההוצאות יכולות להיות גדולות מאוד".