פרק שבעה עשר
המשך מהפרק הקודם
ליאופולד הקטן מאושפז בקליבלנד.
ויטאלי מטפל בביטוח רפואי רב-טווח
עבור ליאופולד.
****
"האם יש הבדל בין אזרח אמריקאי לתושב חוץ?" שאל ויטאלי. "כלומר מבחינת התשלום ?"
"או. כן. בהחלט"? ענתה הפקידה. "יש פערים גדולים בתשלום אבל את זה אפשר לדעת רק במשרדי הביטוח הרפואי בקומה הרביעית שמעלינו".
"תודה רבה". אמר ויטאלי. ובפנותו לרגינה אמר: "נחזור הביתה כדי להודיע להנייה, ומחר נראה מה מתקדם וגם אטפל בביטוח הרפואי".
"מה אתה מציע לומר להנייה?" שאלה רגינה בהיותם בדרך לפארמה.
"תני לי לדבר איתה" אמר ויטאלי "אני חושב שבשעה זו אין צורך להיכנס לפאניקה, אפשר שזה רק דומה לדלקת קרום המוח."
"האם זו מחלה מסוכנת?" שאלה רגינה.
"היום היא כבר לא כל-כך מסוכנת". אמר ויטאלי "אני מקווה שזה ייגמר בטיפול אנטיביוטי ולא בהחרפה של המצב".
******
"היכן ליאופולד?" שאלה הנייה, שהמתינה בקוצר רוח ובדאגה רבה.
"הוא נשאר בבית החולים להמשך מעקב ובדיקות" ענה ויטאלי.
"מה קרה לו? שאלה "הוא היה בסדר ולפתע....."
"אין לדעת כרגע" אמר. "אפשר שמדובר בדלקת קלה. מחר יגיעו תוצאות הבדיקות והרופאים יחליטו במה מדובר".
"אוי, אוי" נאנחה הנייה, בצער רב. "תכננתי לחזור לישראל בסוף השבוע. עכשיו אצטרך להישאר ימים נוספים ואולי יותר ".
"מה חסר לך אצלנו?" שאלה רגינה והוסיפה "כרגע חשובה בריאותו של ליאופולד מכל דבר אחר".
"מה באשר להוצאות הרפואיות?" שאלה הנייה "ומה יקרה אם הוא יאושפז לזמן ארוך? אני מאוד מבולבלת."
"עניין ההוצאות הרפואיות" אמר ויטאלי. "זה הדבר האחרון שצריך להטריד אותך כעת. מחר אקח אותך לבית החולים לביקור ונשמע את דברי הרופאים"?
"טוב. בסדר". ענתה הנייה. "אלך להשכיב את ניר ואנוח מעט בעצמי" הנייה החלה להניק את ניר ובמוחה עברו מחשבות רבות: כיצד האסונות מתרחשים ובאים עליה. ומדוע נתרצתה לבוא עם רגינה לאמריקה. אפשר, חשבה, שלו נשארה בירושלים לא היה קורה דבר לליאופולד. מאידך, חשבה, שאולי זה מזלה הטוב שהביא אותה לאמריקה. שכן לו נשארה בירושלים מי יודע לאיזה מצב רפואי היה מגיע ליאופולד- לולי טיפולו המהיר והמסור של ויטאלי. הנייה נתנה בדעתה לשוב במהירות האפשרית לירושלים – גם אם תצטרך להשאיר את ליאופולד לזמן- מה באמריקה עד שיבריא. ידעה שרגינה תטפול בליאופולד כאילו היה בנה. מחשבה רדפה- מחשבה עד שהנייה נרדמה.
בית החולים האוניברסיטאי - קליבלנד
כבר משעות הבוקר הסיע ויטאלי את הנייה למחלקת הילדים שם היה מאושפז ליאופולד. האחות נתנה לה בגדים סטריליים והורתה לה ללבוש אותם קודם כניסתה למחלקה "אפשר שזו מחלה מידבקת" אמרה.
ויטאלי הודיע להנייה שבינתיים הוא ילך לטפל בביטוח הרפואי בקומה הרביעי ויחזור תוך שעה קלה.
"שב בבקשה ד"ר" אמר מר לנדסברג האחראי מטעם בית החולים על תחום הביטוח הרפואי. "במה אני יכול לעזור לך?" שאל.
"ובכן העניין הוא כזה" אמר ויטאלי. "בנה של גיסתי מאושפז כאן ואני רוצה לעשות עבורו ביטוח רפואי לכמה שנים.
"בן כמה הילד ?" שאל לנדסברג.
"שבעה או שמונה חודשים" ענה ויטאלי.
"ראשית" אמר לנדסברג "ילדים עד גיל שנה אינם זקוקים לביטוח רפואי". "אולם" הוסיף הממונה על הביטוח "כדאי לעשות ביטוח לכל מקרה שהאשפוז יימשך מעבר לגיל שנה".
"הילד אינו אזרח אמריקאי אמר ויטאלי, וככל הידוע לי ניתן לעשות ביטוח רק לשלושה חודשים".
"אכן הדברים נכונים" אמר מר לנדסברג. ושאל "מתי לדעתך הילד יהיה אזרח אמריקאי?
"אין הוא עתיד להישאר כאן זמן רב". אמר ויטאלי.
"הבעיה ממש גדולה" אמר לנדסברג. "רק לאזרח אמריקאי ניתן לעשות ביטוח רציף".
"כיצד אני יכול לקבל אזרחות כזו עבור הילד?" שאל ויטאלי.
"יש שתי דרכים" ענה. "האחת - שאימו תגיש בקשה לאזרחות אמריקאית וברגע שיאשרו לה גם בנה יהיה אזרח אמריקאי".
"ומה היא הדרך השנייה?" שאל ויטאלי.
"לאמץ את הילד והוא יהפוך לאזרח אמריקאי מרגע האישור בבית המשפט".
"הייתי רוצה בבקשה להתחיל את הטיפול בביטוח כבר היום כדי שאם יקרה משהו אחר שנה, הילד יהיה מכוסה גם כאשר תעבור שנה".
"הנה הטפסים. תמלא אותם ותוך שעה הכול יהיה מוכן".
"תודה רבה". אמר ויטאלי. ופנה במהירות אל מחלקת הילדים. הנייה ישבה על כסא בסמוך למיטתו של ליאופולד, שהיה מנומנם ורגוע, מחכה לסיום ביקורת הרופאים. ליאופולד לקח כסא והתיישב ליד הניה.
"מה אמרו הרופאים?" שאל ויטאלי.
"איני מבינה מה דברו ביניהם בשפה רפואית" אמרה הנייה והוסיפה "הם אמרו שידברו איתי כאשר הביקור יסתיים"
"את רוצה שאהיה נוכח איתך?" שאל ויטאלי.
"וודאי" אמרה הנייה "אני סומכת רק עליך. אבל צריך להזדרז. ניר כבר רעב ואני צריכה להניק אותו".
"בוקר טוב" אמר מנהל מחלקת הילדים, לויטאלי והנייה.
"מה האבחנה, ד"ר? ממה הילד סובל?" שאל ויטאלי.
"אין לנו וודאות" אמר הרופא. "כרגע אנו מנסים לשלול את דלקת קרום המוח ע"י טיפול מתאים. ולאחר מכן נוכל להמשיך בבדיקות עד שנגלה את המחלה משום שהתסמינים דומים למחלות שונות". עוד הוסיף הרופא "אפשר שזה משהו קל שיחלוף, אפשר שמדובר באפשרויות חמורות אחרות. אך לשם כך הילד צריך להמשיך באשפוז לפחות שבועיים".
"האם אני יכולה להניק אותו?" שאלה הנייה. הרופא הרהר מעט ואחר שאל את הנייה "יש לך עוד ילדים קטנים?"
"כן. יש לי". ענתה הנייה. "יש לי ילד תאום של ליאופולד".
"אם כך", אמר הרופא "אסור שתניקי את ליאופולד החולה. אפשר שיש לו מחלה מידבקת ודרכך היא תעבור גם לילד השני".
"תודה רבה, דוקטור", אמרו הנייה וויטלי, בצאתם ממשרדו של מנהל מחלקת הילדים.
דקות אחדות לאחר מכן בהיותם בנסיעה לכיוון פארמה, אמרה הנייה - באנגלית הרצוצה שבפיה - "תגיד, ויטאלי, מה אני אעשה? אני ממש מיואשת!"
"איני מבין למה את מיואשת" אמר והוסיף, "הילד בידיים טובות ואת יכולה להמשיך לגור איתנו כל זמן שתרצי".
"לא. לא". אמרה. "אני רוצה לחזור הביתה לירושלים".
האימוץ
"אין מניעה שתחזרי לירושלים", אמר ויטאלי. "אולם כדי שאני ורגינה נוכל להמשיך לטפל בליאופולד אנחנו צריכים ייפוי כוח שלך או אפילו להתחיל בהליכי אימוץ כדי שליאופולד יהיה אזרח אמריקאי ויוכל לקבל את הטיפול הנאות".
"מה זה אומר אימוץ?" שאלה הנייה. "האם לא אוכל לראות את הילד יותר?"
"לא. לא. אין הדברים כך" אמר ויטאלי. "את יכולה לראות אותו בכל עת שתחפצי. אני גם אדאג להוצאות הטיסות וחזרה בכל עת שתחפצי". ויטאלי הוסיף "גם לאחר האימוץ תוכלי בכל עת לקחת את הילד חזרה אם תשני את דעתך".
"טוב. בסדר". ענתה הנייה. ושאלה "מה דעתה של רגינה בעניין?"
"רגינה תשמח מאוד לאמץ את הילד שלך. הוא יהיה לה לבן והוא יישאר גם בנך. גם הנטל לגדל שני ילדים יפחת מעלייך".
פארמה - יוני 1960
זו השנה החמישית והאחרונה שבה ביקרה הנייה בפארמה. "איני יכולה לטוס כל שנה לכאן" אמרה לאחותה רגינה והוסיפה. "עלי לטפל בניר שנכנס לגן-חובה ואני זקוקה לכל זמני עבורו. גם משרד הביטחון סידר לי עבודה ואיני רוצה להפסיד אותה". הנייה הוסיפה "אני מפקידה בידך את היקר לי"
"אין לך לחשוש כלל" אמרה רגינה, "אני כבר אוהבת אותו כאילו היה בני"
ליאופולד – שויטאלי ורגינה שינו את שמו לכריסטיאן מטעמים טכניים - נכנס ויצא בשערי בית החולים לבדיקות כל שלושה חודשים ודומה שמבדיקה לבדיקה הוא מבריא והולך. תהליך האימוץ הושלם זה מזמן. עתה היה על כריסטיאן להיבדק פעם אחת בשנה בלבד. נראה היה שהגידול שהוצא מראשו נעשה כהלכה.
