פריחה פרק 26
פארמה – ה- 6 באוגוסט 1980
הטלפון בביתה של רגינה צלצל שוב ושוב. השעות הרבות שרגינה בילתה בטיסות מירושלים לניו-יורק ולאוהיו, גבו את מחירם. העייפות השתלטה עליה לחלוטין. רגינה ישנה ברציפות למעלה מ 10 שעות. הטלפון שצלצל עתה נראה היה אינו משפיע על תנומתה הרבה. התעקשותו של המטלפן להמשיך ולצלצל היא שהעירה את רגינה. "שלום" אמר הקול מעבר לקו. "מדבר עו"ד אריק גולדמן".
"שלום וברכה, מר גולדמן" אמרה רגינה "אל תספר לי שיש עוד צוואה" אמרה בהלצה".
"בהחלט לא". אמר גולדמן. "אך יש בידי בשורה טובה מאוד עבורך".
"ומהי אותה בשורה טובה מאוד?" שאלה רגינה, כשאותות השינה החלו להיעלם, ואת מקומן תפסה התרגשות לא מוסברת.
"יש בידי מכתב עבורך שנשלח ע"י מר ליאו גרינשפן מפולין". לבה של רגינה החל לפעום בקצב ובעוצמה כפי שלא זכרה מעולם. "האם יכולה אני לבוא לקחת את המכתב?" שאלה את גולדמן.
"לא. גברתי" אמר גולדמן. "את נשמעת נרגשת מדיי ואין כדאי שתנהגי במצבך זה. על כן אבוא בעצמי להביא לך את המכתב. אהיה אצלך תוך מחצית השעה". "כמובן" הוסיף מר גולדמן "שאשמח לכוס קפה לאחר הנסיעה 'המתישה' מקליבלנד.
"בשמחה רבה" אמרה רגינה. "אני מאוד מודה לך על המחווה הנאה".
איך אתה אוהב את הקפה שלך שאלה רגינה את אריק גולדמן לאחר שזה הגיע אל ביתה ומסר לה את המכתב של ליאו.
"הו, לא". אמר. "סתם התלוצצתי איני אוהב קפה". גולדמן הוסיף "אני מאוד ממהר. אשאיר אותך לנפשך כדי שתוכלי לקרוא בנחת".
"תודה". אמרה רגינה וליוותה את אריק גולדמן אל מכוניתו.
בידיים רועדות פתחה את המכתב והחלה לקרוא:
אמא יקרה !
מוזר לי מאוד לקרוא לך 'אמא'.
פרט ל- 2 שנות חיי הראשונות לא שהית בקרבתי אף לא פעם אחת. אף על פי כן את אמי-הורתי ולך אני חייב את חיי ואת בואי לעולם.
לא פעם תהיתי מה מניע אישה לזנוח את פרי בטנה. ולא מצאתי מענה.
ביום הולדתי ה – 20 קבלתי מפאולינה את המכתב שהשארת עבורי. פאולינה אמרה לי: "דע לך! שאימך מעולם לא נטשה אותך. זה היה מכורח הנסיבות". עניתי אז לפאולינה שאין זה משנה. המציאות היא שאני כאן, ואת לא נמצאת לידי.
פאולינה האיצה בי לקרוא את המכתב כדי שאדע את הסיבות שבגללן את לא כאן. אולם, חשבתי לעצמי, שאין שום סיבה שבעולם שאם תיטוש את בנה שלה. על כן נמנעתי מקריאת המכתב. חלפו שנים רבות ופאולינה ויוז'י הלכו לעולמם, ומצאתי את עצמי בודד וגלמוד בעולם. ללא משפחה. ללא אהבה. פעם אחר-פעם תהיתי: האם את חושבת עליי לפעמים? האם חשוב לך מצבי הכלכלי והבריאותי?
מצבי הכלכלי היה כה-טוב עד שתמהתי מניין לו ליוז'י סכומים כה רבים שהוציא עבור לימודיי ורווחתי. אולם לאחר מותם של יוז'י ופאולינה הכסף המשיך להגיע לחשבוני מבלי יכולת לדעת ממי זה.
עתה שקבלתי פנייה מעו"ד גולדמן לבקשתך ליצור אתי קשר, שמתי לב כי גם הכספים שקיבלתי היו מאותו משרד של עורך הדין. היה ברור לי – שלפחות כלכלית מעולם לא זנחת אותי.
עלה בדעתי שזה הזמן לקרוא את המכתב שאני מחזיק למעלה מ - 16 שנים. לאחר קריאת המכתב, היה ברור לי ששגיתי בכך שלא קראתי אותו לפני-כן. אפשר שהדברים היו שונים היום. ועל כך אני מבקש את סליחתך, אמא.
איני יכול להעמיד עצמי במקומך לעת ההיא בעת שקבלת את החלטתך להשאיר אותי אצל פאולינה, טובת הלב. כך , לפחות, יודע אני שכוונתך הייתה לבוא באחד הימים ולקחת אותי חזרה אל חיקך.
אני כואב מאוד את הצער שהיה לך במחנה ההשמדה ועל אובדן משפחתך שהיא בעצם גם משפחתי.
אשמח מאוד להיות בנך, אשמח שאת תהיי לי לאם.
ליאו גרינשפן – גדנסק, פולין.
התרגשותה הרבה של רגינה למקרא המכתב, כמעט ופקע את ליבה המיוסר.
עתה רווח לה מעט, ביודעה שליאו בריא ושלם, וגמרה אומר בליבה לעשות ככל אשר לאל ידה לפגוש אותו בהקדם ככל שהדבר יתאפשר, בשל היותה של פולין ללא יחסים עם ארה"ב.
ה- 10 באוגוסט 1980 חזרה לארה"ב
הטלפון בביתה של רגינה צלצל וסטנלי הרים את השפופרת. על הקו היה ליאופולד.
סטנלי התרגש מאוד למשמע קולו של ליאופולד, ושאל: מתי אתם חוזרים? אני ממש מתגעגע אליכם ובעיקר למרגרט"
"בעוד כמה ימים אנחנו חוזרים" ענה ליאופולד, "אך בינתיים תעביר לי את אימא רגינה"
רגינה עטה על הטלפון, ובקול נזיפה מדומה, שאלה את ליאופולד למה הם לא מתקשרים מדי פעם? ומתי הם מתכוונים לחזור?
"אל תדאגי אימא אנחנו בדרך, אמר ליאופולד והוסיף "כלומר בעוד מספר ימים כבר נהיה בפארמה, גם מרגרט מתגעגעת ושולחת חיבוק ונשיקות."
ה- 15 באוגוסט 1980
ליאופולד ומרגרט הגיעו אל ביתה של רגינה לאחר טלטולי דרך ארוכים, החל מטיסה ישירה לניו יורק, וטיסת פנים נוספת לאוהיו, ומשם במונית לעיר פארמה.
לאחר שוך ההתרגשות, במיוחד זו של סטנלי, הציעה מרגרט לסייע בהכנת ארוחת צהרים, "לא ממש אכלתי במטוס, גם מטעמי כשרות וגם בגלל איכות המזון הירודה" כך אמרה מרגרט, לעומתה ליאופולד נראה כאילו זה עתה סיים ארוחת מלכים.
"נו..? שאלה רגינה, "מהן התכניות שלכן"
"בכוונתנו לעשות עלייה לישראל", ענו שניהם יחדיו.
"ומה אני אעשה" שאלה רגינה, "האם אהיה כאן לבד"?
"לא אימא. אין מדובר לעשות עלייה כעת, אלא בעוד שנתיים כאשר מרגרט (סליחה, ד"ר מרגרט) תסיים התחייבויותיה באוניברסיטה".
"בין כך ובין כך" המשיך ליאופולד, "אנחנו מציעים לך שגם את תעלי איתנו יחד בהגיע המועד, זו הזדמנות טובה לחבר את כל המשפחה"
רגינה פלטה אנחת רווחה, אך ליבה היה במקום אחר.
טוב זה נראה לי, צריך יהיה לטפל במכירת הבתים שלנו ושל מרגרט, אך חזון למועד.
