המורה החדש/ ש. כהן
ביום ראשון, הראשון של שנת הלימודים נכנס נדב לכיתה י'4.
הוא היה בן עשרים ושמונה, מורה חדש לגמרי, עם חולצה לבנה, תיק עור חום ומחברת שבה כתב את מערך השיעור שלו בפירוט כמעט מושלם.
הוא עמד כמה שניות בפתח.
שלושים תלמידים הביטו בו.
כמה דיברו.
אחד שיחק בטלפון.
שתי תלמידות צחקו.
נער שישב בשורה האחרונה הניח את רגליו על הכיסא שלפניו.
נדב חייך.
"בוקר טוב."
כמה תלמידים ענו.
אחרים לא.
"אני נדב. אני המורה החדש שלכם לתנ"ך."
הנער מאחור הרים את ראשו.
"עוד מורה חדש?"
כמה תלמידים צחקו.
נדב הביט בו.
"כן."
"וכמה זמן אתה נשאר?"
השאלה גרמה לכיתה להשתתק לרגע.
נדב לא ידע מה לומר.
בסוף חייך.
"אני מקווה שהרבה."
הנער משך בכתפיו.
"כולם אומרים את זה."
נדב פתח את המחברת.
"מה השם שלך?"
"איתי."
"נעים להכיר, איתי."
"גם אותך."
אבל הטון שלו אמר ההפך.
בשבועות הראשונים נדב ניסה לעשות הכול נכון.
הוא הכין שיעורים מעניינים.
הביא סרטונים.
השתמש במצגות.
חילק דפי עבודה צבעוניים.
אבל שום דבר לא עזר.
התלמידים לא הקשיבו.
הם דיברו.
צחקו.
הפריעו.
איחרו.
איתי היה הגרוע מכולם.
הוא לא עשה שום עבודה.
כשנדב ביקש ממנו להקריא קטע מפרק א' בספר דברים, הוא אמר:
"לא בא לי."
כשביקש ממנו להישאר אחרי השיעור, איתי פשוט יצא.
בסוף החודש קיבל נדב זימון למנהלת.
"אתה מסתדר?" שאלה.
"כן."
היא הסתכלה עליו.
"אתה לא חייב להגיד כן."
נדב שתק.
"זו כיתה קשה," אמרה.
"אני יודע."
"בעיקר איתי."
"אני יודע."
"אתה רוצה שאעביר אותו כיתה?"
נדב הרים את הראש.
"לא."
"למה?"
"אני חושב שיש שם משהו."
המנהלת חייכה.
"כולם חושבים כך בחודש הראשון."
יום אחד, באמצע שיעור, איתי זרק מחברת על הרצפה.
נדב עצר.
"מה קרה?"
"כלום."
"אתה מפריע."
"אני יודע."
"אתה רוצה לצאת?"
"כן."
"אתה יכול."
איתי קם.
כשהגיע לדלת, נדב אמר:
"איתי."
הנער הסתובב.
"מה?"
"אתה יכול לצאת. אבל קודם תגיד לי משהו."
"מה?"
"למה אתה כל כך כועס?"
איתי הביט בו.
"אני לא כועס."
"אתה כן."
"אתה לא מכיר אותי."
"נכון."
"אז אל תחליט עליי."
הוא יצא.
נדב נשאר מול הכיתה.
השיעור נמשך.
אבל המחשבה על איתי לא עזבה אותו.
למחרת בבוקר הוא ראה את איתי יושב לבדו בחצר.
נדב התיישב לידו.
"אני לא בא לנזוף בך."
"אז למה באת?"
"לשבת."
איתי הסתכל עליו בחשדנות.
כעבור דקה שאל:
"אתה באמת חדש?"
"כן."
"לא לימדת אף פעם?"
"לא."
"פעם ראשונה?"
"כן."
איתי חייך בפעם הראשונה.
"ידעתי."
"מה ידעת?"
"שרואים עליך."
"מה רואים?"
"אתה עדיין חושב שאפשר לשנות אותנו."
נדב שתק.
איתי הסתכל על הרצפה.
"אי אפשר."
"למה?"
"כי כבר ניסו."
"מי?"
"כולם."
נדב לא שאל עוד.
אחרי רגע איתי אמר:
"אמא שלי עובדת בלילות. אבא שלי לא גר איתנו. אני אחראי על אח שלי הקטן כמעט כל ערב. לפעמים אני מגיע לבית ספר אחרי שלא ישנתי."
נדב הקשיב.
"ולכן אתה לא מכין שיעורים?"
"ולכן אני לא מצליח לחשוב על פרק בתנ"ך בשמונה בבוקר."
נדב חייך.
"זה דווקא נשמע הגיוני."
איתי צחק.
"אתה הראשון שאומר את זה."
מאותו יום לא השתנה הכול.
אבל משהו השתנה.
נדב הפסיק לראות באיתי "תלמיד בעייתי".
הוא התחיל לראות ילד שמתקשה.
איתי עדיין איחר.
עדיין שכח מחברות.
עדיין הפריע לפעמים.
אבל נדב הפסיק להילחם בו על כל דבר.
הוא התחיל לתת לו אחריות.
"אתה רוצה לקרוא את הפרק שנלמד היום?"
"למה אני?"
"כי אתה הכי ביקורתי."
איתי הסכים.
התלמידים דיברו עליו.
באופן מפתיע, איתי השתתף.
פעם אחרת ביקש ממנו להכין סיכום שמתאים לפרק.
איתי עשה את זה מצוין.
"יש לך חוש מוזיקלי?," שאל נדב.
"אני מנגן בגיטרה."
"לא ידעתי."
"לא שאלת."
נדב חייך.
"עכשיו אני שואל."
כעבור כמה חודשים הגיעה אסיפת הורים.
נדב ציפה לאימו של איתי.
היא לא הגיעה.
אחרי עשר דקות הופיעה אישה עייפה, לבושה בבגדי עבודה.
"סליחה," אמרה. "יצאתי עכשיו מהעבודה."
"את אמא של איתי?"
"כן."
היא התיישבה.
"אני יודעת שהוא עושה בעיות."
נדב הביט בה.
"אני לא חושב שהוא עושה בעיות."
היא הופתעה.
"לא?"
"אני חושב שקשה לו."
היא שתקה.
ואז הורידה את ראשה.
"אני מנסה."
"אני יודע."
"אני פשוט לא יכולה להיות גם אמא וגם אבא וגם הכול."
נדב לא ידע מה לומר.
אז אמר רק:
"איתי לא צריך הכול. הוא צריך לדעת שיש מישהו שלא ויתר עליו."
האישה הרימה את עיניה.
"דיברת איתו?"
"כן."
"ומה הוא אמר?"
נדב חייך.
"הוא אמר שאתם הראשונים ששאלו אותו מה הוא רוצה להיות."
בסוף השנה נערך ערב כישרונות בבית הספר.
איתי הודיע שהוא לא משתתף.
נדב לא לחץ עליו.
יום לפני האירוע הוא נכנס לכיתה ומצא את איתי יושב לבד.
"אתה לא מגיע מחר?" שאל.
"לא."
"חבל."
"אני לא אוהב קהל."
"אתה מופיע?"
"לא."
נדב הנהן.
לפני שיצא אמר:
"אם תשנה את דעתך, אני אהיה שם."
למחרת בערב התחיל המופע.
איתי לא הופיע.
נדב כבר השלים עם זה.
ואז, רגע לפני סוף הערב, עלה נער לבמה.
גיטרה בידיו.
איתי.
הוא התיישב.
הקהל השתתק.
הוא ניגן שיר שכתב בעצמו.
לא שיר על אהבה.
לא על נעורים.
על בית.
על אמא שעובדת בלילות.
על אח קטן שישן בחדר ליד.
ועל ילד שמנסה להאמין שמחר יכול להיות טוב יותר.
נדב ישב בקהל ולא זז.
כשהשיר הסתיים, האולם מחא כפיים.
איתי הביט ישר אליו.
נדב מחא כפיים הכי חזק שיכול.
בסוף השנה חילק נדב את התעודות.
איתי קיבל 72 בתנ"ך.
לא ציון גבוה.
אבל עבורו היה זה כמעט נס.
איתי ניגש אליו.
"אתה מאוכזב?"
"מה פתאום."
"חשבתי שתרצה יותר."
"אני רוצה שתמשיך."
"לאן?"
"לאן שאתה רוצה."
איתי חייך.
"אני רוצה להיות מוזיקאי."
נדב הנהן.
"אז תהיה."
"ומה אם לא אצליח?"
נדב הביט בו.
"גם אני לא יודע אם אהיה מורה טוב."
איתי צחק.
"אתה כבר מורה טוב."
"מאיפה אתה יודע?"
"כי לא ויתרת עליי."
כעבור שנים עזב נדב את בית הספר.
הוא עבר לעיר אחרת.
התחיל ללמד בבית ספר חדש.
יום אחד, כשישב בחדר המורים, קיבל הודעה בטלפון.
"נדב, אתה זוכר אותי?"
הוא חייך.
"קשה לשכוח."
כעבור רגע הגיעה תמונה.
איתי עמד על במה גדולה, עם גיטרה ביד.
מתחת לתמונה היה כתוב:
"אלבום ראשון. יוצא החודש."
נדב הביט בתמונה זמן רב.
ואז הגיעה הודעה נוספת:
"רציתי שתדע שהיית הראשון שאמר לי שאני לא בעיה שצריך לפתור."
נדב עצר את נשימתו.
"אמרת שאני ילד שצריך שמישהו יראה אותו."
"אז רק רציתי להגיד תודה שראית."
נדב הניח את הטלפון.
בחדר המורים ישבו סביבו מורים אחרים ודיברו על תלמידים.
"יש תלמידים שאי אפשר להציל," אמר אחד מהם.
נדב הביט במסך.
ואז חייך.
"לא תמיד צריך להציל אותם," אמר.
כולם הסתכלו עליו.
"לפעמים צריך רק להאמין בהם מספיק זמן, עד שהם לומדים להאמין בעצמם."
הוא חזר להודעה של איתי.
כתב:
"אני תמיד ידעתי שתמצא את הדרך שלך."
אחרי רגע הופיעה תשובה:
"לא. אתה ידעת."
נדב נשען לאחור.
בחוץ נשמע הצלצול.
תלמידים עברו במסדרון.
הוא קם.
פתח את דלת הכיתה.
והלך ללמד.
כי באותו יום הבין משהו שלא לימדו אותו בשום מכללה:
מורה טוב אינו זה שמצליח לגרום לכל התלמידים להקשיב לו.
מורה טוב הוא זה שמצליח, אפילו פעם אחת, לגרום לתלמיד להקשיב לקול הטוב
שבתוכו.
25.8.26
