פרק 5 — סופר
העיניים נדדו אינסטינקטיבית לעברו של שעון הקיר הגדול הניצב איתן בפינת המבואה המובילה אל חדר האירוח. ארבע אחר הצהריים עכשיו.
שקיות מזון המלאות במצרכים בידיי. עצרתי לקניות בסופר הקטן הסמוך לבניין הדואר. בימים אלו של תחילת הסתיו וסוף עונת תיירות הקיץ, אני אוהב לערוך קניות במקום. המעברים ריקים מאנשים, הסחורה טרייה ואיכותית והסיכוי להיתקל בשכן נודניק נמוך.
אינני חש נוחות כשאני נאלץ לשהות לצד אנשים, בטח כאלו שאיני מוצא מכנה משותף לשיחה עמם. מתוודה שזו אשמתי במרבית הפעמים. אני לא באמת מעניק הזדמנות ראויה לאותם אלו המנסים להתקרב ולהיות נחמדים כלפיי. גם ההגדרה שלי מהם נושאי שיחה מעניינים היא מאוד סלקטיבית.
מאז ומתמיד אני מתייג אנשים לחומרה ומכאן גם מחליט מראש מי מהם ראוי לתשומת לבי ומי לא. הסטטיסטיקה לא משקרת, רובם נמצאים בצד השלילי של הסקאלה. ברור לי שפספסתי בחיי לא מעט דמויות מעניינות וססגוניות. הם היו יכולים בקלות להיות חבריי, יכולנו לצעוד יחדיו כברת דרך מסוימת בנתיב המעניין אותי ואותם, דרך שבה המציאות פוגשת את הזמן ונוצרת הפריה הדדית. ברור שבשלב מסוים ומכורח הנסיבות, והן תמיד הרי צצות, היו נפרדות דרכינו, ואז הייתי נותן עוד הזדמנות לטיפוסים אחרים. גלגל אינסופי של הזדמנויות, צעידות משותפות שלאחריהן פרידות לא משותפות.
וכל ההקדמה הזו בראשי נוגעת בכלל לאותו מפגש בסופר בדרכי הביתה, זה הצמוד לדואר. הופתעתי הפעם על ידי תיירת עירומה לחלוטין אשר ערכה במקום קניות. היא פנתה אליי בשאלה שם בין המדפים, ולא הבינה כי אין לי רצון לתקשר עם איש, בטח כשהוא נטול בגדים.
למרות שנולדתי על האי ובו גם גדלתי והתבגרתי, שהיתי רוב ימיי בין אותם חופי נודיסטים למוסדות הציבור המהוגנים יותר. לכן עירום היה חלק רגיל לחלוטין מנוף ילדותי. לא הובכתי בגינו, אף על פי שאישית לא צעדתי ברחבי האי ללא בגדים לגופי.
וכן, עבורי זו מציאות, עסקת חבילה המגיעה כחלק טבעי מהמקום שבו נולדתי.
היו שם בסופר עוד שני טיפוסים, לבושים לשם שינוי. שניהם הסתובבו שם בין המעברים, זוג צעיר למדי. הם נראו עייפים, ככאלו אשר הגיעו מזמן אחר ועדיין לא התרגלו לזרימה הנכונה של מקצב האי. לאחר המפגש עם התיירת נטולת הבגדים, החלטתי כי מיציתי את מכסת הסבלנות היומית שלי כלפי זרים, לכן דאגתי להימצא במרחק ביטחון מהשניים, לא מעוניין אפילו לייצר מראית עין של הזדמנות אשר תפגיש אותם ואותי. באמת שלא יכול להכיל בשעה זו מפגש אקראי וחסר תכלית. זקוק לבית שלי, לרעייתי שמחכה שם, וממתין לי עוד בור הלילה.
הנחתי את המצרכים במקומם. הבית שקט. חשיכה מדומה עוטפת כשמיכת פלנל ענקית את החלל הפנימי. הווילונות והתריסים המוגפים אינם מאפשרים לצללים ולצלילים להיכנס ולרקוד על הקירות. לעיתים זה דומה יותר להאפלה יזומה, כמו בזמן מלחמה, כאילו מישהו ניתק את הבית מזרם החיים וכך מסווה אותו מפני הפצצות האויב.
שנינו אוהבים זאת, התרגלנו לכך. גם כשלמדתי בפרנקפורט העיר וידאתי כי לביתי שלי לא תהיה גישה ליותר מדי אור מבחוץ. הייתי חייב. יתוש נמשך לאור, כך גם עש. רובנו בעצם מחפשים את האור, ועל בסיס תפיסה זו, ברגע שאין אור, גם אין אנשים לא רצויים.
כנראה שהיא עדיין ישנה לה שם. לאחרונה היא מבלה את רוב זמנה במיטה. זה קצת מדאיג אותי. אולי אלו חילופי העונות, ההבנה כי החופים מתרוקנים ועימם קרני השמש המלטפות, אלו שהיא מאפשרת להן ללטף את גופה העירום.
חשבתי על דניאל ומקס. על פי השעה ידעתי שהם כבר פתחו את תיבת העץ, הרימו בעדינות את קופסת האבן האטומה אשר הייתה בתוך התיבה והניחו אותה לצד הבור. ואז גם שרפו את תיבת העץ.
מזג האוויר בימים האחרונים הפכפך. הסתיו מתקרב במהירות בעונת המעבר. הוא קצר כל כך עד שלעיתים אני מתעורר בבוקר מסוים ומבין כי החורף כבר נוכח, תוהה לאן נעלם הסתיו, כיצד לא הרגשתי בנוכחותו השנה. העלים שינו את צבעם מירוק לאדום ואז לחום לוהט, חלקם כבר נשרו. הרוח התעצמה, בעיקר בערבים — רוח חרישית מכיוון מערב, המרחפת כבז בגובה נמוך מעל הקרקע ומייצרת במעופה זרמי אוויר קר הניתזים קדימה ומקררים את כל העומד בדרכה. אלו משתלבים עם אותם הזרמים הנעימים שהים עדיין פולט בתקופה זו. שניהם מתערבבים בנקודה מסוימת באוויר והופכים את מזג האוויר למעניין ובלתי יציב. וכן, לעיתים, מסיבה עלומה, אני מפספס אותו, את הסתיו, מדלג ישירות לחורף האהוב עליי.
אנחנו, ילידי האי, לא נזקקנו ללוחות שנה או לתחושת מזג האוויר על גופנו כדי להבין באיזו עונה אנו נמצאים. לנו היה מדד משלנו — כמות התיירים העונתית. אותם תיירים עירומים היוו עבורנו, תושבי האי, לוח שנה אנושי. על פיו ידענו מהי העונה, איזו מציאות מתקיימת על האי, היכן מתרחשות המסיבות הטובות ביותר לאורך החופים, מהי רמת ההרהורים ועומק המחשבות שלהם אנו נדרשים. הכול תלוי בהם. ככל שיש יותר מהם או מהן, ככל שיותר ישבנים ושדיים מכל הגדלים והצבעים מתהלכים באין מפריע בין הסמטאות ובחופים, ידענו כי הקיץ נוכח. הסתיו היה מגיע ברגע שגם הסופרמרקט היה מתרוקן מהנודיסטים. ואז רוחות הצפון והשלג הראשון על החוף דאגו להבריח את אחרוני האמיצים. אלו חוזרים אל היבשת, יגששו את דרכם לכיוון ארצות הדרום, שם החופים נהדרים כשאצלנו השלג הרך מכסה את חולות הים. דומים הם ללהקות של אווזים הנודדות על פי מצפן הרוחות, מחפשות היכן ניתן לרבוץ ללא תכלית, חסרי מעוף, סתם כך בבטלה, לתת לשמש עוד הזדמנות לענג את גופם.
הנודיסטים של האי — נולדים בקיץ, מתים בסוף הסתיו. כי אז הלבן הבוהק נצמד לגרגירי החול הלבנים. בתחילה הוא עושה זאת בחן רב, משתדל שלא לגזול את מקומם, מנסה בעדינות לחדור בין הגרגירים. מנגד, אלו מגלים התנגדות מסוימת ומתפתח מאבק סמוי שם על החוף. השלג ינצח בסופו של דבר ויאטום מלמעלה את החולות, ינעל ויאפסן אותם עמוק מתחתיו, ילכוד בפנים את סרטני הים הזעירים וביצי הצבים, יאפשר להם להמשיך ולהתקיים רק אם לא יגלו כל התנגדות לנוכחותו ולשליטתו על קו החוף. באביב השלג ייסוג. בתחילה יהפוך לעיסת בוץ מטונפת אשר תזכיר לשלג כי נגד חולות הים הוא נאבק אי־שם בסתיו. אז הגרגירים הקטנים יאגפו את הלבן מכל הכיוונים, ייבשו אותו באיטיות הדומה יותר לעינוי, לנקמה, כדי שיחוש מעט ממה שהם הרגישו כשזה רק קפץ לבקר ולבסוף נשאר והקפיא את כולם שם מתחתיו.
החופים הללו הם לא יותר מעולם של אשליות מזורגגות, כאלו הנקברות עמוק בחולות ומשם זורמות בתעלות השופכין שהאדם יצר אל תוך הים. יחד עימן נשטפות כל אותן שיחות אשר התקיימו בקיץ על החוף. מילים חסרות משמעות וכנות הנאמרות בין אין־ספור זוגות ספוגי הורמונים. האותיות זלגו בין הגרגירים הדקים ושם גם איבדו את ערכן ואת זכות קיומן, הן כמילה נאמרת והן כהבטחה. אותם וידויים של בוגדים יתאדו גם הם עם הפשרת השלגים מהחופים, ייעלמו כלא היו. והיא תמשיך בכל קיץ להגיע עם אותו חבר של בעלה, תזדיין איתו כאילו אין יום של מחר, ובערב, כששניהם יושבים על מגבת חוף משותפת הספוגה בנוזלי גופם, הם יתוודו, יוסיפו לכך תפאורה המכילה המון דמעות מזויפות, יספרו זה לזה סיפורים, יבטיחו כי זו הפעם האחרונה שהם בוגדים בבנות ובבני זוגם וכי הם חייבים לרסן את עצמם. יש ילדים שם בתמונה, בלתי אפשרי לפרק משפחה רק בשביל זיון ליל קיץ על החוף. הם בטוחים שהחולות זוכרים הכול, את כל ההבטחות לחדול ממעשיהם, אבל רק שכחו את השלג, את הקיפאון, את הזיכרונות שקפאו, את הזיכרונות שהופשרו והתאדו ואז גם נסוגו בחזרה אל תוך הים בעזרת הגל הראשון של האביב. הם יחזרו שוב בקיץ הבא, ינסו לייצר זיכרון חדש.
התנערתי ממחשבותיי ברגע ששעון הקיר צלצל חמש פעמים. אני חייב מקלחת. מריח את עצמי, לא מלבב הריח. זיעה ספוגה במליחות של ים ומעט ארומה של שמן מכונות. אין סיכוי שאכנס למיטה כשהסירחון הזה דבוק לגופי, בטח כשהיא שם בפנים, סביר להניח שגם עירומה, מריחה הכי טוב שאפשר, גופה ממורק ומבריק. המחשבה מעוררת מעט את חושיי ולכן ממהר להתפשט, זורק את בגדיי לסל הכביסה וממתין למים החמים. כשאלו מגיעים, נכנס בבת אחת מתחת לזרם העדין.
ואז היא מגיעה, תמיד באותה הדרך. מתגנבת בדממה מאחור ומציירת לי צורה של לב רחב על גבי האדים אשר הצטברו על דלת המקלחון. השקיפות הרגעית הזו מבעד לדלת, שנוצרה בעזרת הלב, מאפשרת לי להבחין בפניה באופן מקוטע. מרגיש שהיא שם אבל בעצם גם לא שם. משחק מקדים ביני לבינה, כזה המשלב אדי מים רותחים, דלת מחוסמת של מקלחון וכמובן אותה, עירומה שם מאחור.
גופי המתחיל להתעורר מסמן לי כי שינה ארוכה כבר לא תהיה כאן הערב. היא עדיין אינה רואה את ההתעוררות שלי, אבל ברור לי שהיא יודעת שברגע זה אני נוגע בעצמי.
משחק מקדים משעשע, החוזר על עצמו כמעט מדי יום ולעולם לא ישעמם אותנו. עבורנו זוהי שיחה לכל דבר, דבר מה המסמן בעוצמה את הטריטוריה הזוגית החזקה והיציבה.
סוד זוגי המצריך בסך הכול לב ענק המצויר על דלת מקלחון אפופה באדים.
אני פותח עבורה את הדלת. היא עומדת שם, מגבת דקיקה לגופה. ממגנטת אותי אליה מהשנייה הראשונה. גם לאחר שנים לא מעטות שאנו יחדיו, בכל פעם מחדש אני מרגיש את אותה התשוקה.
וברגע זה, אותו זיכרון של התחתון והחולצה מארוחת הבוקר מתערבב לו עם ציור הלב ואז מקבל חיים משל עצמו. מציאות מוחשית, כזו הניבטת אליי באמצעות דמותה העטופה במגבת דקה, כשפס שדיה מסמן נתיב מדויק, ישירות אליו. הריגוש מתנקז.
שולח יד רטובה ומחבק בעזרתה את עורפה. מחייך מעט למרות העייפות, מסמן לה בעיניים כי תיקח את ההובלה. אני עומד לרשותה.
והיא… מבטה חודר, אף שמסתתר שם משהו שונה בזמן האחרון. לא מצליח להבין לעומק. הקמט הקטן ליד עינה הימנית עמוק יותר. ניכר כי מאמץ לא פשוט עובר על מוחה, פניה רציניות יותר. אסור שזה ישפיע עליה. יהיה מה שיהיה, היא נשארה כאן עבורי למרות הכול, למרות ההדים. היא הרי אינה מכירה אותם.
ברור שהיא מבינה שמשהו שם קיים, טריטוריה קטנה השייכת רק לי, כזו שהיא אינה שותפה לה. לחלוטין מבין את התסכול האופף אותה לעיתים, קנאה בדבר מה שאני יודע שאין לה צורך לקנא בו. ובכל זאת היא לא תבין זאת וגם אסור לה לדעת. אבא שלי לא סיפר לאיש מחבריו. גם סבתא לא סיפרה, ואביה לא סיפר לאיש. אסור לי לשבור את הרצף. אני לא יכול לזעזע את נפשה. היא העוגן שלי פה, במציאות הזו, אחת מני רבות.
המגבת צונחת על רצפת המקלחון. המים החמים שוטפים את גופה העירום כעת. אני מסתובב ונעמד כשפניי אל הקיר הפינתי, ואז היא נצמדת אליי בעדינות מאחור, מעבירה את כף ידה מראשי, דרך צווארי ואז לאורך גבי. מעסה בעדינות את מותניי כשידה האחרת מגיחה מלפנים, אוחזת באיברי באחיזה איתנה, מוודאת כי הוא מספיק זקור וקשוח עבורה. עוברת אז עם הציפורן הארוכה שלה, משרטטת קו ברור — טריטוריה שלה בלבד — הנמתח מאשכיי ועד קצהו של איברי הזקור.
מרגיש מתחת למים את נשימתה הכבדה. סנטרה על כתפי והיא נושפת את חומה עמוק לעבר אוזני הימנית כשגופה רוקד עליי מאחור. היא מפתלת אותו בתנועה עדינה וסיבובית כשאני חזק בידה.
רוטט.
מפשעתה צמודה לישבני שם מאחור וחש עד כמה היא חלקה. החום הנפלט מבין רגליה מחדד את חושיי, חודר לנשמתי ומערער את נשימתי. גופי מתחיל לנוע יחד עם גופה. המים מעלינו שוטפים כמפל אימתני את הזיעה, מחליקים את עורנו והופכים אותנו ליחידה אורגנית אחת, שלמה, כזו הנעה במקצב אחיד. הסצנה מזכירה לי יותר טקס פולחן עתיק, כזה המלא ביצרים ובדרך כלל גם מגיע בשחור ולבן עמוק במוחי. גופה מענג אותי בטירוף. אני מצליח לשחרר את ידי השמאלית ומגשש דרך גופה, ואז לוקח את השליטה ואוחז בישבנה, לוחץ את האגן שלה חזק כלפיי. עוד ועוד. ואז מסובב אותה בפתאומיות, וטקס החיזור עובר עתה לשליטתי המלאה.
שומע באוזניי את הדהודי ההדים, לחישות בלתי מובנות, לא ברורות, נמוכות ומאוד רחוקות. אבל ההדים שם, רחוק, והיא פה, מוחשית, קרוב ככל האפשר. מצמיד את גופה לקיר, שדיה מרוחים על דלת המקלחון. ואז גם חודר אליה, אל בין רגליה, שם עמוק. נשאר בתוכה ועוצר למספר שניות, מעניק לה את זמן החסד להתרגל. היא רותחת שם מבפנים, ולמרות המים הזורמים מצליח להרגיש עד כמה היא משתוקקת לריקוד שלי שם בתוכה.
אנחנו זוג רקדנים על במה חשוכה, המכירים זה את זו כעיוור המכיר כל צליל וריח בביתו. גניחותיה מעמיקות ומקבלות צליל ברור של תאוות בשרים. אני מתנשף בכבדות, הקצב עולה, בתנועות קצובות, עד הסוף.
ובקצה הדרך קולה הופך יבש. היא מתענגת ועוצרת את נשימתה, זועקת לחלל זעקה משותפת של שפיכה.
שנינו באפיסת כוחות מוחלטת, מניחים לגופנו לרדת אט־אט ומתיישבים מחובקים על הרצפה. מניח את ראשי על ברכיה ועוצם את עיניי בעודה מלטפת ברכות את פניי החיוורות.
המים שוטפים אותנו מבלי שנחוש בהם. פעימות הלב מנסות להסדיר את קצבן מחדש. שרירי הגוף המתוחים מרפים את עצמם ומאפשרים לדם לחזור ולנוע בחופשיות. אני שולח יד אל ידית המים וסוגר אותה. עכשיו דממה. שקט מוחלט שצועק עונג. צועק נחמה, לוחש תודה. אנחנו יושבים בתנוחה הזו מספר דקות. הגוף של שנינו מתייבש בטבעיות, טיפות המים האחרונות מתאדות ונעלמות. היא מתרוממת, אוחזת בידי ומסייעת לי לקום. הולכים שנינו לחדר השינה החשוך ונופלים על המיטה הגדולה, היא משמאל, אני מימין. סוף סוף אני ישן.
כשהתעוררתי, יכולתי להרגיש כי חושך בחוץ גם מבלי לפתוח את התריס. תקתוק שעון הקיר הגדול נשמע בבירור והגיע עד לחדר השינה. דממה מוחלטת הייתה בבית. היא לא הייתה שם לצידי. התרוממתי, הסתכלתי בשעון. כבר עשר וחצי בלילה.
היא חיכתה לי בסלון, רגליה שלובות על הכורסה הגדולה. האח בערה שם מאחור בפעם הראשונה השנה. היא ישבה והתבוננה בספל התה שלה.
הלילה ירד על האי רוגן כמו צעיף דק שנספג באורו החלש של המגדלור. רוח קרירה נשאה את ריח הים דרך חלונות המטבח, מתערבבת בניחוח תה שחור טרי. היא ישבה שם, עטופה בשמיכת כותנה דקה, שערה הארוך מתפזר על כתפיה החשופות. החום הנעים של התנור חשף את גופה העדין — אותו גוף שהיה פעם מקור לחיים ולתנועה — והפך אותו לצללים חיוורים בזמן האחרון.
נכנסתי פנימה בשקט, מתאמץ שלא להבהיל אותה. היא לא הרימה את ראשה. מבטה היה נעוץ בספל התה שבידיה, אבל נדמה היה שהיא מתבוננת במשהו אחר, רחוק.
״עמנואלה,״ אמרתי, וקולי נשמע לפתע צורם בתוך הדממה.
היא לא ענתה מיד, רק הרימה את עיניה לאט, עיניים רכות ועייפות, והביטה בי כאילו חיפשה משהו שלא ידעה להגדיר.
״כן,״ היא ענתה לבסוף, כמעט בלחישה.
״אנחנו צריכים לדבר,״ אמרתי.
היא נאנחה, כאילו ידעה בדיוק מה אני עומד לומר, אבל לא הייתה לה אנרגיה לעצור אותי. ״על מה עכשיו?״
על מה עכשיו. המילים שלה התגלגלו במוחי כמו רחש של גלים נשברים. רציתי לשאול הכול: למה היא כבר לא מחייכת, למה היא מסתתרת בין הסדינים כל היום, למה נדמה שהיא בורחת ממשהו. אבל במקום זאת הנחתי את ידי על השולחן, אצבעותיי כמעט נוגעות באצבעותיה.
״את לא כאן,״ אמרתי, וקולי רעד קלות.
״אני כאן,״ היא השיבה, אבל עיניה חזרו לשוטט הרחק ממני.
״לא,״ אמרתי, מתעקש. ״את אולי יושבת מולי, אבל את לא באמת כאן. את נעלמת, עמנואלה. ואני לא יודע איך להחזיק אותך.״
היא צחקה חלש, כמעט במרירות. ״אתה לא צריך להחזיק אותי. אני לא מישהי שצריך להציל.״
״זה לא מה שאני עושה,״ אמרתי, וקולי הפך פתאום חם ונוקב. ״אני רק מנסה להבין. אני רואה אותך, כל יום, ואת נהיית מישהי אחרת. את נעלמת לי לאט, ואני לא יודע איך לעצור את זה.״
״ומה אם אני לא רוצה שתעצור את זה?״
המילים שלה היכו בי כמו גל קפוא. הרגשתי כאילו הרצפה זזה. האם הייתה לנו באמת זוגיות איתנה, או שאולי רק רציתי לחשוב כך? שכנעתי את עצמי במציאות שאינה קיימת עוד, בזמן שבו אני מחפש הדים ובורות, מציאויות שחולפות לבלי שוב.
״עמנואלה,״ לחשתי, ״אני לא מבין. למה את מתכוונת?״
היא נשענה לאחור וחשפה מעט יותר מעורה מתחת לשמיכה. ״מה אם זה פשוט אני עכשיו? מה אם זה מה שאני?״
״את לא זה,״ אמרתי מיד, מתקרב אליה מעט. ״אני מכיר אותך. אני יודע מי את. מאז ומעולם את היית החברה שלי יותר משהיית רעייתי.״
היא חייכה, אבל החיוך היה עייף. ״אתה יודע מי הייתי. אבל מי אני עכשיו? אתה לא כאן מספיק כדי לדעת.״
״אני כאן,״ אמרתי בחדות.
״לא, אתה לא,״ היא השיבה בעדינות. ״אתה תמיד שם, במגדלור, בבורות. אתה עסוק במשהו אחר, בזמן שאני כאן, לבד.״
״חשבתי שזה מה שרצית,״ אמרתי. ״שקט, רוגע.״
״כן,״ היא אמרה, ״רציתי את זה בהתחלה. אבל משהו קרה. משהו השתנה בי.״
״מה קרה שם?״
״אני לא יודעת איך להסביר. אבל אני מרגישה כאילו העולם סביבי מאבד צבעים. כאילו הכול נהיה אפור. לפעמים אני מרגישה שאני כאן, אבל זה כאילו אני לא שייכת לגוף הזה, למקום הזה.״
המילים שלה חדרו לי מתחת לעור, כמו רוחות הסתיו שחדרו אל הבית הישן. הצמרמורת הקלה הפכה לפחד. יכולתי להרגיש את החום של גופה.
״אני לא מתכוונת להכאיב לך.״
״אני יודע,״ אמרתי, אוחז בידה. ״אבל את כן מכאיבה לי. אני לא יכול לראות אותך נעלמת ולא לעשות כלום.״
״ואם אין מה לעשות?״
״תמיד יש,״ אמרתי, וקולי הפך פתאום חזק וברור. ״אני יכול להיות כאן. אני יכול להקשיב. אני יכול להחזיק אותך אם תיתני לי.״
היא הסתכלה בי זמן מה בלי לומר מילה. ״אתה לא באמת כאן. אני יודעת שאתה אוהב אותי, דואג לי, אבל… אתה לא נוכח עד הסוף. הסוד הזה שלך מלווה אותך וגם אותי לכל מקום. אני כאילו מתבוננת לעברו, מזהה שם צללית, אבל לא באמת מבינה מה אני רואה. אתה באמת חושב שתוכל לעזור לי?״
״אני לא יודע,״ הודיתי.
״זה מפחיד,״ היא לחשה.
״אני יודע,״ אמרתי.
״אולי פשוט תישאר כאן הלילה?״ שאלה לפתע, קולה רך ופשוט.
״אני לא יכול, את יודעת,״ אמרתי.
היא קמה לאט, משאירה את השמיכה מאחוריה, והלכה לכיוון החדר שלנו. הסתכלתי עליה, על התנועה שלה — עדיין שקטה, אבל הפעם עם צל של משהו אחר. עקבתי אחריה, מרגיש כאילו אני עומד מול סף של בור אחר, עמוק וחשוך.
״זו בדיוק הבעיה. אתה אף פעם לא באמת יכול או מסוגל. בסוף תמיד מדובר במגדלור, בבור. מבחינתי זו מאהבת לכל דבר, הקנאה דומה. השמש שאבה ממני את כל המחשבות הטובות. מרגישה שצל כבד מתהלך מאחוריי וסופר את צעדיי. אני לא מצליחה להבין, וכשאני מבקשת להחזיר לעצמי את הביטחון, אתה אומר, כמו תמיד, שאתה לא יכול. ואני אמורה לדעת את זה ולקבל.״
כשסיימה את דבריה, קולה נשמע במעומעם. היא כבר נעלמה לי בחזרה לתוך הסדינים והשמיכות הכבדות. הפעם לבדה.
נכנסתי בשקט לחדר השינה, לבשתי את הסרבל הכחול. מעליו לבשתי מעיל עבה, כובע צמר שחור וזוג נעליים ישנות, אלו שעימן אני תמיד מבקר את הבורות.
יצאתי החוצה לחשיכה. רכב המיני קופר שלי מרגיע כמו תמידאת נפשי, כמנסה לבלום את מחשבותיי ולהשאירן מאחור בשלב זה.
״המציאות לא תברח לשום מקום,״ חשבתי לעצמי.
