הג'יפ עלה על דרך לא סלולה ודהר אל תוך סופה במדבר. צבעים בגווני אפור ובג' נתחלפו ביניהם, אבק דבק לחלון הקדמי הלח והראות היתה קשה ובלתי נסבלת. משבים חזקים הצליפו חולות אל גרמי המדבר והגבעות הקטנות כמו נטו אל אחוריהן
"הזהר!" צעק מושון אך הצעקה נשתתקה בעצמה. לא שלא נשמעה, אלא נבלעה בהמיית הרוח. הג'יפ סטה ממסלולו והחל להתדרדר במורד התל. איציק נסה לבלום. גלגלי הג'יפ נעו על ריק. האבנים התהפכו אל צידיהן, וגלי אבק לבן – צהבהב התרוממו מאחור. הג'יפ כמטוטלת נע הנה והנה. שני הנוסעים טולטלו על מושביהם נחבטו שוב ושוב מהדפנות העשויות ברזל מעוגל. איציק ניסה לייצב עצמו מול ההגה אך הדרך שלטה במצב. חרדה אחזה בו וזעה קרה בצבצה על מצחו. בדרך האימה על פני המדרון, הרגיש עד כמה קרוב הוא אל עצמו. אסור שחייו יסתיימו כך בטרם עת, שיחים נרמסו חלקי אבנים ניתזו ההתהפכות היתה בלתי נמנעת, והאהבה העצמית אף היא נצטיירה בצבעים עזים, כל כך אמיתיים, כל כך מוחשיים.
הפגיעה היתה בחטף. איציק לא חש בחבטה הקשה שספג גופו מסלע הקרקע, הוא ראה עצמו פסוק רגליים מביט אל עצמו מתוך הערפל. עיגולים אדומים ושחורים עברו מימין לשמאל ונעלמו, גם דיוקן דמותו נעלם. עתה חש בגופו הדואב, רגליו כמו נוברו במחתה בוחשים ומייסרים את הנפש. מין ספּק כח של כאב, הפך גבו, מזין את אברי הגוף בזרמים פנימיים של צריבה עמוסת נחשולי כאב. גלים גלים העולים עליו כגדודי אויב ללא הפסקה. הוא ניסה להניע יד, אלא שזו כשקיפות של עצמה נעלמה ממנו. לא הגיבה. הפכה למעין ריק שמולא עד גדותיו בכאב שאינו כואב את עצמו עוד.
ליד הג'יפ שהיה מוטל על צדו צרח מושון:
"אמא, אמא! "
פניו היו מכוסי דם וחתך עמוק נראה בלחיו השמאלית. הכאבים עלו וגאו בו שוברים בכל רגע שיא חדש של עצמם. עוצמת הכאב היתה למעלה מכושר האיפוק שלו והוא צרח. צרח אל חלל הבקע הנסתר הזה של המדבר: מעין מכתש תלול ועמוק בקרקע אליו התדרדר הג'יפ על שני נוסעיו.
נכון שהדרך עברה אל צד פי המדבר הנורא הזה אך תלולית חול צהובה חסמה שדה ראיה של נוסעים - עוברי אורח, כך שהסיכויים למצוא את הסוהר והאסיר היו בלתי סבירים וכמעט בלתי אפשריים. אולי יד המקרה יכולה היתה לעזור כאן. אולי.
הפער היה די גדול תלול ועמוק. קירות שכוחי אל של מדבר, ערומי כנות, מחודדי אבן מהתלת, מלומדת מדבר, יצרו את הפער. שיחים בודדים שנראו פזורים על קירות האבן היוו עדות וזכר לגשמים שירדו כאן מדי פעם.
ולמטה הזוועה.
על המדרון נראו מפוזרים שרידי מכונית, שברי זכוכית, כמה קופסאות שימורים חלודות, ולמטה שאול הגיהינום: ישן וחדש:
אל צדו המזרחי של הפער נראו אחוריו המעוותים, מעוקמים וקרועים של רכב חלוד שחזיתו מעוכה אל הקרקע וגלגל אחד ממנו מונח לידו. ימי חום וקור זרקו בו שיבה אפרורית ובצבוצי החלודה אכלו אט לאט את שלדו. שני ארגזים בירוק כהה מפלסטיק, סולם מאולתר ,במה שהיה פעם צהוב, זרוק אל צד הבקע. הלאה משם הג'יפ שהתדרדר ושני החיילים המוטלים אל צידו. מסגרת הברזנט שנקרע בחלקיו השונים היתה מעוקמת מחבטות הנפילה שתי הדלתות פתוחות כמו נזרקו אל צידיהן עצורות בלא נוע. וארגז עץ שמכסהו פתוח לרווחה, נראה בקרבת הג'יפ ותכולת העגבניות פזורה הלאה ממנו על פני קרקע צהובה ורכה. שני החיילים שכובים לצד הג'יפ נעו לאט בתוך הדממה הזאת. עיוותו גופם מכאב איש איש במקומו. האחד כמעט ולא הזיז אבריו ואלו השני התפתל מכאב. הפער סגר על הצעקות המחרידות שהלכו ונחלשו. אילו היה עוצר עובר אורח בקרבת מקום ספק אם היה יכול לשמוע אותן.
מושון נשך שפה ומיהר לקרוא בשמו של איציק. אך זה לא הגיב , עיניו נעצמו, מן הסתם, ניסה לאגור כח במנוחה של רגעים.
"איציק! אתה שומע" קרא בקול רועד.
"איציק ! תענה הרים קול צווחני.
רגב עפר שהתדרדר פגע באיציק והוא פקח את עיניו כדי מחציתן.
משום מה לא הפנה ראשו ולא שעה לקריאת חברו.
"איציק! איציק!" קרא מושון בהיסטריה, חשב את חברו למת.
איציק סובב ראשו והסתכל עליו.
"אנחנו שניים!" צעק.
רגליו של מושון האסורים באזיקים הוסיפו על מכאוביו.
"אני מאבד דם, איציק, הזמן קצוב, אני נוטה למות. עזור לי.
"מה אעזור. בקושי אני זז. וחוץ מזה מה איכפת לי, תמות כבר אידיוט. אתה סתם תופס מקום של אדם בעולם. יאללה תתפגר כבר.
"איך אתה מדבר?"
"קצת שקט אי אפשר פה? אולי תפסיק להתבכיין טמבל. אתה הרי יודע שנצא מכאן, בינתיים טפל בעצמך.
"מה קרה לך? בוא כבר תשחרר את האזיקים, הם מגבילים את יכולת התנועה שלי"
" לך תזדיין מטומטם. אתה אסיר! אתה לא קולט את זה! " לרגע הפסיק מדיבורו אך מיד נתעשת והמשיך: "משהו כאן לא ברור? אתה הולך מפה ישר לכלא."
מושון שתק. איזו אכזבה קשה. החבר הטוב שלו. עתה הסוהר שלו ויותר מזה מלאך המוות שלו.
מששככו מעט הכאבים ניתנה שהות לחשיבה שקולה ולהערכת מצב. מושון השלים משהו עם מצבו הגופני ונטה להבין שאינו כל כך חמור כפי שחשב.
איציק לא זז ממקומו מצבו הלך והחמיר. ידיו כחוטי חשמל של כאב לא נעו. רגליו כמו חברו בצִלם אל גופו עד כדי שלא הצליח להניע אותם. אכן הבין שמצבו הוא בכי רע. שוב נתערפלו חושיו עיניו נעצמו מאליהן ושבו אליו אותם מראות של עיגולים שחורים ואדומים הנעים מימין לשמאל במעין שקיפות מסוימת הנעה אף היא אחריהם עוברת נעלמת ושוב חוזרת. איתותי מוות חשב. חשש להפנות ראש ולהביט אל ידו. חלו תמורות בתחושותיו כלפי ידיו. לגבי האחת היתה לו תחושה שהיא לא קיימת או לכל היותר רזתה והצטמקה כמו היתה חוט ווילון סטטי עשוי מחומר הרסני האוכל אותו מבפנים. היד השנייה בערה כאש התמיד.
איציק הבין שמושון הוא היחיד שיכול לעזור לו אך משהו בתוכו לא אפשר לו קרבתה של טומאה. מושון, חה, השרץ הזה, מי הוא שיעזור לי. פניו המעוותים מכאב לא הסתירו חיוך בוז שעלה על שפתיו. לאחר רגיעת מה תכפו הכאבים חזרו וגאו. שוב נתערפלו עיניו ושקע בתרדמת עילפון.
מושון לא קלט את האדישות הזאת מצד החבר שלו. הוא הכיר אותו ולא מהיום כאדם גאה, מחזיק מעצמו, הרואה את האנשים הסובבים לו משכמו ומטה. מעין חגבים של הווייתם שכל קיומם הוא לדילוגים בין החיים, לאכול ולחרבן ותו לא.
מושון חשב להזכיר לו אולי לרענן את זיכרונו. אך עם זאת משהו קרא בו: הבלים, הוא זוכר, הוא יודע לא פחות טוב ממני. ובכל זאת?
"היי! כבר שכחת? אולי אזכיר לך:" קרא אליו בקול רם: "הצלתי אותך מטביעה, כפוי טובה שכמוך. אחרת כבר מזמן היית משקה בנוזלי פחדיך את מימי הכינרת. מה אתה עוצם עין, זה לא יעזור לך, את האמת אתה יודע בדיוק כמוני. בגלל ההוא שפלט כדור, נפלת למים שותת דם. אני היחידי שידעתי שאינך יודע לשחות. עכשיו שחרר אותי מהחרא הזה. נו תביא את המפתח. תתחיל לזחול חבר."
איציק כבר לא שמע דבר. הוא הבין שהעיגולים השחורים והאדומים בעצם מבשרים את המשך התהלוכה. הם מעין החלוץ. עכשיו עברו מול עיניו בסך בעלי הזקנים הלבנים והגלימות הכחולות. היו להם פנים מחייכות ואודם על הלחיים כל אחד סימן בידו הרכה והעדינה תנועה המקרבת אותו אליו. כאילו אמר לו: "בוא חביבי בוא אלי. זה כדאי לך מאוד. הצטרף לתהלוכת בני האלמוות. בוא יקירי בוא נפש טהורה." אך איציק סרב. מצד אחד הרגיש שהוא נמשך אל בעלי הזקנים הלבנים ומצד שני הרגיש משהו בתוכו שמחזיק אותו, שלא מאפשר לו לזוז ממקומו. "אל תלך, אל תלך." קרא בו קול פנימי מסתורי. "גם אלו חגווים של הווייתם" והוא נשאר. פעור עיניים מסתכל במעין שלווה מסוימת בתהלוכה המוזרה הזאת שעוברת מול עיניו.
מושון נתעשת והחל לזחול לכיוון איציק. נחוש בדעתו חשב להוציא מכיסו את המפתח ואיך שהוא לשחרר עצמו מהאזיקים. שחרור מהאזיקים הוא צעד ראשון להיחלצות מהמקום הזה, חשב, ולא היה בלבו ספק שבסופו של דבר יהיו ברשותו.
ההתקדמות היתה איטית ומלווה בכאבים חזקים מאוד. כל אבן קטנה פזורה בשטח שמשה כגל למכאוב שיש להתגבר עליו, שריטות מקוצים ושיחים לא הטרידו אותו עוד, הוא גייס את כל כוחותיו ונאבק בדברים הקטנים העצומים האלו. והמשיך. ברגע של מנוחה נתן עיניו באבן אחת קטנה. כמה עוצמה יש בה חשב. הנה עומדת היא מולי כשער הגיהינום. נגיעה בה תעורר את כל עצביי וכאביי. לכל אבן, כנראה, יש יעד בעולם הזה, חשב. ואלוהים של מעלה צוחק על כולנו.
"אתה שומע איציק, אלוהים צוחק על כולנו. גם על אלוהים פישר קטן שכמוך!" צעק מושון. ועכשיו, את המפתח, אתה שומע. את המפתח" אמר והוא מרים ראש כחרדון ומביט אל השכוב מולו על הקרקע, מתעייף וכובש ראשו שוב באדמה.
שמש מדברית היתה תלויה בשמים נשענת על כתף ההר שממול. היא שלחה קרניים מהתלות מסנוורות משהו שניפצו עצמן על גבישי אבן בצהוב חם בוהק והורידו גוונים כהים אל תחתית הפער הזה.
מושון נחוש בדעתו להשיג את המפתח טרם רדת החשכה גייס את כל כוחותיו כדי להתקדם עוד ועוד. התזוזה היתה סנטימטר אחר סנטימטר והפער בינו לחברו המוטל על גבו לא הצטמצם משמעותית.
"זרוק אלי את המפתח" אתה שומע אותי? זרוק!" כך אמר. "חזיר" מלמל לעצמו.
אפס, שום שינוי לקיים. מושון נח לרגע וסנטרו על הקרקע. גם סוהר לחבר וגם מקשה את לבו בשעה שהרצינות המתבקשת פוסעת במציאות גבולית שבין חיים למוות! אכן חזיר.
איציק כבר לא שמע דבר הוא ראה עצמו מהלך בשורת מלאכים שסגרו עליו בחיוכים רחבים ועיניים שקופות שובבות. הם קראו אותו אל קירבם כמו חשבו לבלוע אותו מן העולם. אור גדול הציף פתחה של מנהרה. מנהרת הזמן חשב. הנה זו שכה דיברו עליה אלו בתארם את רגעיי המוות. אך בעוד רגע נפקחו לו עיניו עד כדי רבע מטווח המטרה שלהן וראה את השמש מביטה אליו בקרניים אחרונות של שקיעה. כמו מעבר לפרגוד שמע כקול ההד את האסיר שקורא אליו: "המפתח איציק! המפתח." וקול הדובר אליו מוכר. עמום משהו, נשמע ממרחקים כקולו של ההד: "אתה זוכר את הימים שנשאתי אותך על גבי, שנשאת אותי על גבך. זעה דבקה בזעה וזמזומי הכדורים עברו במייצר בין אוזנינו? אתה זוכר את שיח הליל בינינו על מגרש המסדרים על הבנות שאהבנו, על הווי אותם ימים.? עכשיו זרוק אלי את המפתח חבר, תפסיק לשחק אותה שומר חוק דפוק. חברים לא?"
איציק ניסה לסובב ראשו אל הצד, אם במכוון אם בלא דעת. היתה לו תחושה שבעלי הזקנים הלבנים החייכנים הללו מגישים לו את ידיו כדי שיוכל לסובב בהן את ראשו. אך משאחז בהן הפכו הם לשני צללים שחורים בהם עובר מעין זרם חשמלי בעל שקיפות רוטטת ומכאיבה.
"אתה מסרב! הה! אחרי כל הדיבורים האלו אתה מסרב. תתבייש לך. אדם נוטה למות ואתה משחק אותה קשוח! אז אני אומר לך שאת המפתח אקח ממך בין אם תיתן לי מרצונך ובין אם לא. אם נח לך תתפגר במקומך, לי אין ברירה אחרת, אני רוצה לחיות. אני רוצה לצאת מכאן אתה מבין את זה?"
איציק הרגיש באפלולית כהה העוברת מעל עיניו מעין שובל של חללית מעולמות אחרים שחלפה ועברה לה. תכוף אליה ירדו עליו השמים וכיסו את עיניו הוא הטה את ראשו אל הצד ושוב שקע בתרדמת.
מושון לא ויתר. גרר את גופו מושך ונשען על מרפקיו. מרפק אחר מרפק. ידיו שרוטות ופצועות משכו וגררו את גופו ואת רגליו הקשורות באזיקים. כל תנועה היתה כרוכה בכאב עז ובמאמץ. אך כוחות הנפש היו חזקים למדי כדי לאפשר לו למשוך הלאה ולהתקדם.
"תבין חתיכת.. לא, מלמל לעצמו, שינה טון דיבור וחזר אל תחילת דבריו: תבין, בכוחות משותפים נצליח לצאת מכאן. ברגע שאשחרר רגלי אוכל לטפל בך ולעזור לך להתקדם לצידי. אעמוד על רגליי ואתמוך בך. שם ליד האוטו המעוך ישנו סולם ישן ומושבים. נוכל לאלתר מעין סולם ולצאת מהבור הזה. אתה קולט את דבריי? כן אנחנו נצא, נחלץ עצמנו ונשכח מכל הסיוט הזה. עכשיו זרוק כבר את המפתח, פשוט חבל על הזמן. עוד זמן קצר תרד החשיכה ואז, ואז קשה יהיה יותר לבצע את המשימה.
מדוע את שותק? תמיד ידעת לדבר בלי סוף הלעג זרם מפיך בקצב כמו מפלי הניאגרה. "החבר שלי" כך ידעת להציג אותי בפני כל. עכשיו שצריך אותך אתה שותק! יללה, זרוק כבר את המפתח בן אדם."
רגע חלף ושני פתילי הבערה האלו ,בעיצוב של רגליים, החלו להתעורר לחיים ולמשוך בגופו. איציק התפתל מכאב וקולות כאב צרודים דחקו זה לזה הלאה החוצה מגרונו. שתי ידיו נעו הנה והנה מעצמן. דומה פרפרו, עשו תנועות אחרונות של הקצבת חיות שנתינה להן, מן הסתם, בבריאה.
"מו שו ן" הוא אמר, "מושון"
מושון אזר כל כוחותיו ומיהר אל חברו. פחד החל לבעבע בתוך כאביו פחד איום ונורא. הוא חשש להישאר לבד במערכה מול קירות האבן הסוגרים עליו והשמש המתעתעת הזאת.
"איציק, מה קורה? תפסיק עם האוונטה אני רוצה אותך חי. תראה זה רציני. הנה אני בא אני אעזור לך. אני צריך אותך. איציק תחזיק מעמד יש מים בג'יפ אשחרר את האזיקים ואביא לנו מים. מים זה דבר טוב איציק. איציק אני משביע אותך תחזיק מעמד. איציק."
שוב עברה תהלוכת העיגולים השחורים והאדומים מול עיני הסוהר. משהו כעין שובל ריסים שקוף עבר אחריהם, אליו היו קשורים בועות בועות שקופות עם כנפיים. הנשמות הטובות, חשב, בסוף השורה ראה את פניו של מושון חלקות ולבנות מחייכות אליו. "הכי כיף לי שאתה הוא הסוהר שלי מלמלו להן שפתיו" וכפות ידיו צמודות זו לזו מושטות כלפיו. אין הנאה גדולה מזו להיות שבוי בידי חברי צחקו לחייו. עוד רגע ושיניו הלבנות ריקדו בפה אדום והחלו לנשור זו אחר זו. איציק היפנה ראשו אל הצד. עיניו ראו ערפל ומעליו יושב אלוהים על כסא שקוף ובועות בועות עם כנפיים סובבות לו. על קירות החדר השקופים היו מצוירים סמלים שונים שהזכירו לו בבהירות יתר אירועים ומחוזות מחיו. כח בלתי מוסבר הוביל את עיניו אל פנס אחד שדלק באור מיוחד לא רגיל שם בפינה. פנס שהאיר בפניו נתיב מוכר מאוד והוא זרוע בהרבה ניצוצות של חמלה אהבה ורוך. מתוך הפנס ראה דיוקן של גבר יפה תואר מביט היישר לעיניו. הנה הוא מושון, הנשלט הנאמן שלי, כולו שלי, אפילו המפתח לנשמתו בידי. כמה טוב להתבונן בו, איזו שלווה נעימה.
"מו שו ן" אמר בקול נמוך צרוד. "מו שו ן" הוסיף בלחש, הטה ראשו אל הצד, עיניו נתעגלו ועצרו בחוריהן ופרץ דם שטף מגרונו אל החוץ.
"כן. מה קרה!" השיב חברו. מושון קרב את אוזנו אל חזהו של חברו. אפס לא שמע דבר. חלחלה אחזה בו. "איציק! צעק. אני פה לידך, אל תעזוב אותי, איציק! לרגע עצר שעון על מרפקיו התבונן בפני הסוהר. עיניו היו עצומות כמו שקעו אל שנה עמוקה, פיו מוטה אל הצד ולשונו כמו דבוקה אל החך ועליה כתמי הדם שהכתימו את החול הצהוב. רגליו פשוטות בפיסוק רחב. כך נינוח שכב כשם שנוהג היה לשכב באותם ימים רחוקים באוהל סירים מצ'וקמק כשהרובה למרשותיו והחלומות משוטטים מעליו. נר היה דולק אז על כובע פלדה, כך להאיר את החשכה שאפשר יהיה לקרוא דבר מה.
עתה, חשב מושון, אין צורך בנר. באמת אין צורך. גם אין כל רצון בנר על כובע פלדה. הנר הנוכחי אם יופיע יבשר רק רעות, מוות, דכי ומצוקי לב.
"אינני רוצה בנר" צעק "אינני צריך נר" הוסיף והוא מנער את השוכב לידו. אפס הגוף לא נע ולא גילה שום סימני חיים. "איציק! תקום כבר. אל תגיד לי שאתה מת. הרי זה לא יתכן. קום, זוז, הנע יד נו יה חתיכת דפוק, שמוק שכמוך זוז כבר אידיוט!"
רוח הצליפה על פניו ודמעות קרות שטפו בעיניו החומות של האסיר. לא ברור אם בכה על מר גורלו של חברו, אם בכה בשל פחד הבדידות. פחד מפני חוסר האונים מול תהום הנשייה הזה חסר התקווה חסר כל אפשרות של הצלה.
גרוע מכל שרצה לבכות בקול ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. חרדה איומה חלחלה אל נימיו הדקים ביותר.
השמש גלשה לה אל מדרון אחורי מאחורי כתף ההר והשמים כבו אט אט . טפטוף קל החל יורד, באופן מפתיע ביותר, על חולות המדבר ורזי המדבר החלו עולים מתוך צללי השיחים. קולות הרוח כקול התנים נשמע במרחב אך כאן בבור התחתיות שכב לו חייל לידו חברו הטוב ג'יפ הפוך ובטווח הקצר עוד מכונית מעוכה מחולדת ולצידה אביזרים שאולי אולי עם גיוס משאבי נפש וקצת תושייה יוכלו לעזור לו למושון למלט עצמו מהמקום הזה.
אז מושון התעשת הבין שהחושך עלול להיות לו לרועץ. עליו לפעול למען הצלתו ויהי מה.
המפתח!
חייב להתפטר קודם כל מהאזיקים האלו. זו הדרך היחידה לשרוד.
המפתח!
הוא דחף את שתי ידיו האסורות באזיקים אל תוך כיסו של המת ומיד הרגיש איך החום פושט בגופו. מין חום כואב המחלחל באחת אל כל אברי הגוף ועם זאת מנקז את הדם מהראש.
למה? הוא קרא בקול ומשך ידו מהכיס הריק.
אך יש עוד כיס!
כדי לחיות אפשר לעשות גם את הלא יאומן ומושון ידע זאת. לא רק שידע אלא שהיה בטוח ביכולתו להזיז את גופו כבד המשקל של חברו המת. וכך עשה. הוא דחף את שתי כפותיו אל הכיס השני.
צעקה נמלטה מפיו. צעקה אומללה מפחידה חיוורת. ובאחת משך ידיו מהכיס.בהבט אל הצד פגש בעיניו של התוקף.
החיה השאירה סימני גוף מתפתל על החול הרך. עצרה , הרימה ראש משולש ועיניה הקטנות בדומה התבוננו בקורבן.
נחש ארסי נבעת מושון.
למחרת קמה שמש חדשה והאירה על המדבר.בדומה היתה היא היחידה שידעה על מקומו של הפער הזה ושלחה קרניה לבחון את הנעשה בו. שתי גוויות וג'יפ בישרו לה קרניה.
שתי גוויות של שניים שהיו חברים בחייהם ובמותם לא נפרדו.
