לא ברחתי. אני לא בורחת... אני כאן ואני שם, והוא איתי כל הזמן, ... בגלל זה ניסיתי למצוא את מייק ,שנים לאחר שנפרדנו... היה לי חלום בווריאציות שונות, במקומות שונים, שיש לו תמיד התחלה אך אין לו סוף. בחלום דמיינתי כיצד אתנהג כשניפגש, מה אומר, איך אביט בו. במשך השנים לא קיבלתי שום סימן ממנו.
רק בסרטים בלב ניו- יורק ההומה ממיליוני אנשים , נפגשת גיבורת הסיפור עם בחיר ליבה... חששתי שמא נהרג במלחמת לבנון, או שאיננו בארץ. לעתים חשבתי אולי לשלוח לו מכתב, הרבה פעמים חשבתי לטלפן אליו, או שאולי חברה תתקשר בשמי, אך מה תאמר לו? מה תהיה סיבת ההתקשרות?
יום אחד נתקפתי בבולמוס החיפוש. הגעגועים הכניעו אותי, נסעתי לבית אמו. אינני יודעת מה חיפשתי שם או מה קיוויתי למצוא, אך אומץ לדפוק על הדלת ולשאול על אודותיו לא היה לי.ירדתי מהאוטו קרבתי למרפסת הפתוחה ... חזרתי לאוטו ונסעתי משם...
חמש שנים נוספות חלפו, עד שבפרץ געגועים נוסף גרם לקחתי לידיי את ספר הטלפונים וחיפשתי את שמו, אך הוא לא הופיע בו. חיפשתי את שם אמו על פי הכתובת שזכרתי, ומצאתי כי המספר השתנה. רשמתי אותו והרגשתי איך מתפשט בי חום מתוק. נכנסתי למעין ערפול חושי, התנתקתי מן הכאן והעכשיו, הייתי איתו, אי שם על גבי עננה ורודה.
מוחי תכנן בקדחתנות – האם אצלצל? מה אומר לאמו? כיצד אשאל עליו? אולי אבקש ממישהו אחר לצלצל בשמי? את מי עליי לבקש ומה יהיה התירוץ שלי לבקשה? אולי אצלצל ואומר שאני מהצבא? אבל אז אמו עשויה להיבהל...
היה זה יום חמישי, היום שבו אני עובדת אחר הצהריים. לקחתי איתי לעבודה את הפתק שעליו רשמתי את מספר הטלפון. הפתק בער בין אצבעותיי. כשהגעתי, ביקשתי מהמזכירה התורנית להרים טלפון למספר הרשום ולברר מה מספר הטלפון של מייק, נימקתי את בקשתי המוזרה באיזה סיפור שקשור לעבודה, ויצאתי מהחדר. ההתרגשות גאתה בי ,ציפיתי במתח לתוצאות, כעבור כמה דקות חזרה המזכירה ובידה מספר הטלפון של מייק במשרד. עם הפתק החדש ביד, חככתי בדעתי האם להתקשר עכשיו או ביום אחר. לבסוף נכנסתי לחדר הסמוך וחייגתי משם. הקול הגברי שענה לי מן העבר השני היה זר... אך לא, צליל מוכר כל שהו חזר להתנגן באוזניי.
"הלו?"
"אפשר לדבר עם מייק?"
"מדבר."
"שלום, לא זיהיתי את קולך, מדברת אילי… "
...
איזו הפתעה!" קולו היה נרגש, החדר סביבי היה לבן, גם אני התרגשתי. 12 שנה עברו מאז שנפרדנו, המון זמן, המון תקוות וציפיות, ועתה נדחס הכול לתוך שפופרת טלפון אחת והרבה מאוד דמיון. עד מהרה החלפנו את כל המידע העובדתי בינינו.
"נשוי פלוס ילד, עובד..."
"נשואה פלוס שני ילדים, עובדת..."
ופתאום אמר: "הצטערתי על איך שזה נעשה... חיפשתי אותך אחר כך מספר פעמים ואפילו צלצלתי למשרד, אבל לא היית. איתן אמר שימסור לך..."
"באמת? הוא לא אמר לי..."
ואחר כך שאלתי מה שלום החברים המוכרים, והוא סיפר מה קרה עם כל אחד מהם על קצה המזלג. לרגעים זה נשמע כמעט כמו ראיון קבלה לעבודה, והיו חלקים בשיחה שכלל לא שמעתי, לא זכרתי.היו כמה הסברים על רגשות או מחשבות, ואז היה עלינו לסיים את השיחה, כי כמה זמן כבר אפשר לדבר מבלי שיפריעו לנו? בסוף השיחה ביקש כי נשמור על קשר "מבלי לפגוע בבני הזוג", כך הדגיש. מסרתי לו את מספרי הטלפון שלי בעבודה, וניתקנו את השיחה.
עמדתי בלי לזוז במשך כמה שניות. שחזרתי במוחי כיצד הוא אמר שהצטער על הדרך שבה נפרדנו, אך יחד עם זאת, לא היה כל זכר לרצון לחזור ולבנות מחדש ואחרת. הוא טען כי חיפש אחריי מספר פעמים ואפילו צלצל למשרד של איתן. הייתי בעננים מרוב אושר, רציתי לצחוק, לרוץ, לספר למישהו. לאט, לאט הרגעתי את עצמי. פתאום היה לי סוד משלי, הגשמתי חלום, ובכל זאת נשארתי בחיים...
בדרך הביתה , הציפו אותי הזיכרונות, כל השנים הללו ניסיתי לפענח את סוד הקשר והמילים "...שלך לעד..." ; "...אוהב אותך תמיד..." ; את סיבת הפרידה "...אני מרגיש חנוק..." את סיומה של האהבה...
הייתי בביתו של מייק באותו יום שבו קיבל מכתב מדוד, "החבר הכי טוב". דוד שהה בדנמרק כבר למעלה משנה, מנסה ללמוד שם. כהרגלי, הושטתי יד כדי לקחת את המכתב ולקרוא בו, - "לא!" קרא מייק ,בקול צורם. היד שלי נעצרה בחצי הדרך. מבט מופתע עלה על פניי. לא הבנתי מדוע אסור פתאום לקרוא את המכתב, הרי תמיד קראתי את המכתבים שהתקבלו ממנו, מה גם שזו אני שכתבתי לדוד בשם שנינו, ....
כעבור מספר ימים ,יצאתי לביקור בית אצל אחד החיילים והחלטתי לעצור בדרך אצל מייק,השעה עוד הייתה מוקדמת וידעתי כי אעיר אותו משנתו. נכנסתי לחדר האפלולי והישר מתחת לשמיכות, התעלסנו, נהנים מהשעות הגנובות. ואז ,כשיצא להביא סחורה עבור אמו, נותרתי לבד בחדר. בדחף לא מוכר פתחתי את הארון, שם שמר מייק את המכתבים, והתחלתי לחפש אחר המכתב של דוד ,שלא הותר לי לקרוא. הייתה שם ערמה גדולה של מכתבים ואני מיהרתי כדי להספיק לעבור על כמה שיותר מכתבים,לפני שיחזור.פתחתי מכתבים אחדים מבלי לדעת איזה מהם אני מחפשת אבל באחד מהם קלטה העין את המשפט, "...אתה לא צריך להתרגש, ריטה 'נותנת' לכולם וחשבתי שאתה יכול גם ליהנות מזה ... אילי לא צריכה..." הוא שכב עם מישהי! ... הרגשתי איך הדם זורם בוורידיי כאחוז אמוק, הישר אל רגליי שהחלו לרעוד, העיניים הצטעפו, ובתוכי השתרר מעין שקט מעיק. רעש האופנוע המתקרב חדר לתודעתי, גורם לי לסגור מהר את מגירת הארון. ובעוד אני נקרעת בין הגילוי לבין יצר החטטנות שתקף אותי, לא בוטחת בקולי, בעיניי ובידיי, פתחתי לו את הדלת , ממהרת להסתיר את המועקה שהשתלטה עלי ע"י התעסקות בהכנת ארוחת בוצהריים ביחד, לפני המשך דרכי אל ביקור הבית...
ואז זה פרץ החוצה-
" האם שכבת עם מישהי ...?" הרהבתי עוז ושאלתי אותו בקול שקט ומהסס.
הוא הרים אלי מבט, נדמה היה לי שהוקל לו. כשמיד החל לספר ,הוא לא נראה מופתע כלל משאלתי. הוא סיפר על הפעם ההיא ,שלא ענה לשיחות הטלפון שלי – זה היה בערב יום השואה,חזרתי מהבסיס הביתה וצלצלתי אליו כרגיל, להודיע לו שהגעתי. לא הייתה תשובה מביתו. שבתי והתקשרתי מאוחר יותר ושוב לא הייתה תשובה, וגם הוא לא יצר איתי קשר, כל אותו אחר צהרים. וכך המשכתי לנסות שוב ושוב, מבלי לקבל ממנו תשובה, כשאני נתקפת בדחף אובססיבי. לבסוף, בשעה שתיים לפנות בוקר, מייק ענה לטלפון. הוא לא נשמע מרוצה כשזיהה את קולי מעבר הקו...
הוא סיפר , על הפעם שדוד הביא את ריטה, ועל עוד אחת, ועוד אחת... ואני ידעתי רק על פעם אחת, על זו מהמכתב...
האמון הופר, אך לרגע לא חשבתי שזה הסוף. ניסיתי לדבוק בשגרה, בלימודים ובעבודה, היה לי קשה להתעלם ממה שקרה. החשש קינן אצלי כל הזמן, הרגשתי עומס וחוסר שקט. "אני מרגיש חנוק" אמר ואני הסכמתי לנסות חברות "פתוחה", כלומר, הסכמתי שיפזול לצדדים כדי לאפשר לו מרווח נשימה. למרות שהסכמתי, בכל רגע אפשרי בדקתי ראיות לבגידות נוספות, עד שיום אחד כשנסענו להוריד סחורה, בעודו יורד לחנות ואני נותרת לבד במכונית, פתחתי את התיק שהשאיר ומצאתי שם קונדומים. היה זה רמז ברור, משום שאיתי הוא מעולם לא השתמש בהם.
הבנתי שאני לא בנויה לסוג קשר כזה, לא יכולתי להמשיך כך והחלטתי לתכנן את הפרידה שלנו. הכנתי מסיבת הפתעה , בדירה של חבר, לכבוד יום השנה הרביעי לחברות. עמלתי על כיבוד מעשה ידיי, הזמנתי כעשרים חברים... רק אני ידעתי שזו מסיבת הפרידה שלנו...
" אני חושבת שעלינו להפרד " העזתי להביע את המילה הזו בקול רם. מייק הסכים מיד .אני זוכרת יותר מכל את תחושת הפחד שאחזה בי לאחר שהתקבלה ההחלטה להיפרד, יש כל מיני פחדים – אני פחדתי מפני ה"לבד". הרגשתי חלל שלתוכו אני מושלכת, ועל מנת לא ליפול אל התהום הזו, לא קלטתי את המושג "פרידה". דיברתי על כל מיני דברים אחרים, כאילו שום דבר לא קרה ולא נאמר, צחקתי הרבה – התעלמתי. אחר כך בא הבכי.
התחלתי לחשוב שהנה, זו הפעם האחרונה שאנחנו עושים משהו ביחד, נזכרתי בכל התקופה שלנו יחד ורציתי לחזור אחורה, לא האמנתי שייתכן שכל זה נגמר. הזיכרונות הבהילו אותי עוד יותר. התחלתי לרחם על עצמי ורציתי שכולם ירחמו עליי, סיפרתי לכולם שאנחנו נפרדים, הרגשתי צורך להודיע לכל העולם, וציפיתי שכולם ירחמו עליי – אבל לא!
....
ישבתי עם מייק על הדשא באוניברסיטה, ניסיתי לדבר על ליבו שננסה שוב והוא סירב. הרגשתי פגועה. כעסתי. החלטתי שאין לי כוח להמשך הלימודים באותו היום, והרגשתי צורך לעשות משהו אחר, יפה, שיהיה לי מה לזכור - למרות שהיו לנו ארבע שנים להיזכר בהן. נסענו על הווספה, הדמעות זלגו והרוח העיפה אותן וציננה את פניי. הגענו אל מייק הביתה, שכבנו, הרגשתי שאולי זו הפעם האחרונה. עברתי למצב רוח ציני ומנוכר. הלכנו לכיכר מלכי ישראל ל"שבוע הספר העברי", עברנו ביעף על פני הביתנים, חבוקים כמו לפני שלוש שנים – אז חגגנו שנה להיכרות. לפני כן הלכנו לפארק ה"אומה" וניסינו לשחזר את הפגישה הראשונה בינינו, וסיימנו בקניית ספר. כאבתי!
הפחד הזה איום, הוא מלווה ברחמים עצמיים, יש בו הרגשת השפלה, לצד כעס מסוים, וגם זיכרונות, נוסטלגיה וכאב. הרגשתי שאני מרחפת, ששום דבר שקורה מסביב אינו ממשי או מעניין. כל כולי הייתי בדבר אחד – אני נפרדת ממייק! היה לי קשה לקלוט שלא אדבר יותר בגוף רבים; שלא אסתכל בחנויות על חולצות של גברים; שלא אתכנן לאן ניסע בחופש, שסרטים לא יעניינו אותי, שאפחד מפני הרגע הבא ושעד שבת זה עידן ועידנים. הזמן זחל, כל מה שעשיתי היה על פני השטח, כי כל מחשבתי התרכזה בדבר אחד. השבתות הפחידו אותי יותר מכול, השקט, הלבד הממשי, מול הרעש וההמולה שברחוב, של הצעירים שרצים לבלות. היה זה איום להרגיש שכל מה שעשיתי היה הפעם האחרונה – הנשיקה האחרונה, הליטוף האחרון, המילה האחרונה, המבט האחרון, הסוף. היה זה מעין מוות, מוות מוחשי, שאותו נשמתי וחייתי.
התנהגתי בצורה היסטרית, בכיתי ללא הפסק, אפילו באוטובוס הדמעות לא פסקו מלרדת. כל מילה שאמרתי הייתה עלולה לגרום למבול הבא. בבית לא סיפרתי להוריי דבר, ולכן היה לי קושי עצום להתאפק ולהתנהג כאילו הכול כרגיל.
בכיתי כשהייתי איתו, הייתי מוכנה להשפיל עצמי ולהתחנן שלא ניפרד, ובזתי לעצמי על שעשיתי זאת, אך זה היה חזק ממני. הייתה זו תרכובת מגעילה של פחד, השפלה ובוז עצמי.
חבילת העצבים והמתח ליוותה אותי כל הזמן. ביום ראשון, חג השבועות, החלה ההתפרקות. עד אחת בצהריים החזקתי מעמד, אבל הרגשתי איך הבכי קרב. צלצלתי למייק וכמעט שלא יכולתי לדבר. הוא הגיע, ונסענו לגן הרצל. השמש ליטפה בחומה, מסביב היה ירוק. בגן הזה היינו מבקרים פעמים רבות. התיישבנו על ספסל ואני בכיתי, ובין בכי לבכי, ברגע של צלילות, אמרתי לו: "אתה בטח 'מת' להיות כבר אחרי..." מייק כעס ואמר "זה לא נכון!" אבל כפי שאמר לי מאוחר יותר, זה בדיוק מה שהרגיש. נסענו על האופנוע בכביש המוליך לחיפה, סטינו באחת הפניות שמאלה אל חוף הים, נסענו עד לצוקים. המראה היה מקסים, הים נראה כסוף מקרני השמש של אחר הצהריים, גלים עם קצף לבן שנשפכו אל החוף הסלעי. צפינו בים ובגלים מלמעלה, הרוח הייתה מעוררת ומרגיעה. המשכנו בסריקת החוף וחזרנו דרך יפו, עוצרים לאכול בדרך. מייק החזיר אותי הביתה, ותחושת המרגוע התחלפה שוב בהרגשת הסערה.
למחרת החזקתי מעמד כל היום, אולם בערב, בחמש הדקות של הפסקה מהעבודה, רצתי לצלצל אליו, למרות שהסכמנו על ניתוק מוחלט של חודש לפחות. נסעתי אליו. חבוקה בזרועותיו פרצתי בבכי אימים, לא עצרתי יותר, בכיתי בקול מבלי להרגיש שום דבר מסביב, רק אני והבכי שלי, לא עייפתי, והבכי המשיך והמשיך, ניזון ממאגר סמוי בלתי נדלה. לאחר כשעה הפסקתי, הרגשתי מרוקנת לגמרי, אפאטית, חסרת תחושות, המוח היה ריק. צפינו בטלוויזיה. לא זכור לי מה ראינו כי בעצם לא ראיתי דבר. פתאום התיישבתי על הספה, ולאט, לאט חזרו אליי התחושות, חזרה המציאות, ופתאום הבזיקה במוחי המחשבה, התחשק לי להילחם מחדש, הייתי צינית. נבהלתי מעצמי.
למחרת קיימתי את אשר חשבתי ולראשונה לא סיפרתי למייק מאומה ממה שהרגשתי. הבטחתי לעצמי שאספר לו פעם... באותו יום שלישי הלכתי למשרד להיכרויות...
למעשה עד היום לא סיפרתי לו על המשרד להיכרויות...
חשבתי שעלי להפסיק לחנוק אותו, להיות פחות תלויה בו ואז...הוא בודאי יראה שהשתנתי וירצה שנחזור...משרד ההיכרויות יאפשר לי להכיר בחורים באופן מהיר, בלי השקעה ובלי כוונה לקשר ממשי וכך אשרוד את התקופה עד שמייק ירגיש שאני חסרה לו...
השמחה הראשונית על חידוש הקשר עם מייק, התחלפה בכמיהה למשהו שאיש מאיתנו לא הגדיר ואשר לא התממשה, ולאחריה הגיעו האכזבה והריקנות. המון שאלות התרוצצו בראשי. היה לי קשה לקלוט שמה שהיה בינינו בעבר לא נשמר – לא הפתיחות, לא הקשר, לא הצורך, כלום! ואולי כן נשמר והוא חבוי מתחת לפני השטח וזאת הסיבה שחידשנו קשר?
לא ידעתי איך זה יימשך, רק ידעתי שרציתי שזה יימשך. הייתה בי מן תחושת ניצחון על המצב,
על הזמן...
כן ,הזמן שהולך לאיבוד ואין דרך להשיב,ו היה שחקן מפתח, זכרתי את סיפוריה של סבתי...
סבתי רלה, אמה של אמי, ממנה ירשתי את הרומנטיות, המרדנות והעקשנות. היא אהבה ורדים ושושנים, ובמשך כל חייה כאבה והתרפקה על סיפור אהבתה הראשונה לקצין צעיר ,שהבטיח לה אהבת נצח, בתחילת המאה.
סבתי הייתה נערת כפר פשוטה, בת הזקונים במשפחה בת ארבעה ילדים. היא התאהבה בעלם צעיר, בן הכפר, שלמד רפואה. הייתה זו אהבה ראשונה, ורודה ויפה, מלאה בהבטחות, טיולים בשדה, צבעים זוהרים וימים ללא דאגות.
יום אחד ניחתה הבשורה: הבחור נושא לאישה נערה מבית אמיד. כך רצו הוריו. כך הורה ההיגיון. בתור רופא צעיר היה עליו להתגייס ולשרת כקצין בצבא, משכורתו תהיה דלה, ולכן המצב מחייב להינשא לנערה ממעמד גבוה ובעלת רכוש. בבת אחת נצבע הכול בשחור. שוב לא היו צבעים זוהרים, שוב לא הייתה שמחה, הייתה רק השפלה וכעס, לב שבור ותחילתם של ימי החלומות. במרי לבה עזבה סבתי את הבית, ובהחלטה מרדנית ומרחיקת לכת לאותם ימים, נסעה לעיר הבירה, לבדה. שם התקבלה לעבודה בחנות של כובען והתגוררה אצל בת דודה. בעלי החנות החליטו לעזור לבחורה ה"מסכנה" והמסורה והכירו לה בחור יהודי ,המבוגר ממנה במספר שנים, שעמד עמם בקשרי עבודה. אותו בחור הפך לסבא שלי, שעל שמו אני נקראת. סבי הסכים לקבל את סבתי כפי שהיא, ללא אהבה אליו בלבה. חיי הנישואין נראו לסבתי נוראיים ומשפילים. לאחר שנישאו נולד להם בן אותו אהבה עד מאד, ואחריו נולדה בת- אמי. הבן נפטר ממחלה כשמלאו לו עשר שנים, ומאז מתה גם סבתי בנפשה.
אבל החיים נמשכו. לאחר שבגרה אמי, התגרשה מסבי, עוד צעד חריג ביותר באותם ימים. וחיה לבדה, מתפרנסת מניהול מטבח עובדים גדול במפעל. רגשותיה כלפי אמי היו צוננים או מרוחקים, אך הגורל כיוון אותה לכך כי כאשר עלתה ארצה, שנה אחרינו, היא התגוררה איתנו. למעשה, סבתי גידלה אותי מאז היותי בת שמונה, ובכך שמה קץ לימי הבדידות שלי, כשהוריי עבדו ואני קיבלתי את המפתח לבית. כך הפכה סבתי לאשת סודי בתקופת בגרותי ונעוריי, כאשר נסחפתי אני בסערות האהבה הראשונה. באמצעותי שבה לחיות את ימי נעוריה בשנית. ייתכן כי ראתה בי את עצמה?...
עד היום אני זוכרת את הפגישה עם אהוב נעוריה,הרופא, היא התרגשה כאותה נערה צעירה משכבר הימים...הוא הגיע לביתנו ובידיו זר פרחים...שני קשישים וסיפור אהבה ששלהבתו הדמיונית לא שככה גם לעת זקנה...
בתום המפגש הוא הלך לדרכו , היא נותרה יישובה על המיטה , פגישה אחרונה וחיים של החמצה.
סבתי נפטרה כשהייתה בת 87, מצומקת וסנילית. היא לא ידעה כי אני גרה בבית מוקף בשיחי ורדים בכל הצבעים והגדלים, שיש לי ילדה וילד, וכי אני עורגת, ממש כמוה, לאהבת נעוריי...
וכאילו לנתק את שרשרת הדמיון, נולד לי לאחר מכן בן נוסף...
